כולם מדברים עכשיו על מרגרט אטווד. העיבוד הטלויזיוני היפיפה לרומן המופתי שלה, "סיפורה של שפחה" (שבכלל נקרא בזמנו בעברית "מעשה השפחה"), הזכיר לעולם בצדק רב את הכישרון הייחודי שלה ואת היכולת שלה לספר סיפור בצורה בהירה ומדויקת, כזאת שדוקרת את הנפש בדיוק במקום הכי עדין שלה, עמוק בפנים.
אז כן, גם אנחנו עדיין הלומים מכוחו הבלתי ניתן לתיאור של "סיפורה של שפחה", אבל לא בגללו אנחנו כאן. האמת היא שמרגרט אטווד נגעה בנו בכתיבה המדויקת והחריפה שלה עוד הרבה קודם. "עין החתול", הרומן שלה מ-1996 (שיצא בארץ בתרגום חדש לפני כשש שנים), הוא אחד הרומנים האהובים על שופרא – פסיפס תלת ממדי מבריק, שמעביר בשפה פשוטה ומוחשית חוויות מסויטות (אך מאד אנושיות) של ילדה אחת, ומפרק בלי הרבה רחמים מיתוסים מקובלים של חברות וסולידריות. חוץ ממנו לאטווד יש ספרים נוספים, מעולים ומומלצים – "בז וניאלה", "המתנקש העיוור", "הכלה השודדת" ועוד ועוד.
קצת טריוויה: אטווד, בת 78, נחשבת למלכת הספרות הקנדית. היא פרסמה יותר מ-30 ספרים, זכתה בפרסים רבים וידועה בעמדות הפמיניסטיות שלה, שבאות לידי ביטוי גם ביצירותיה.
הכישרון של אטווד לשלב בכתיבה שלה דיוק, צלילות, חריפות, הומור וגם הרבה חמלה, הוא קצת כמו הכפכפים הנפלאים של Shoemaker, שאוצרות בתוכן נוחות, עיצוב, יופי, אינדיבידואליות, נשיות וזווית מבט שונה ומפוקחת על החיים.