הפינה בה אנחנו מציגים נעליים שהן יצירת אמנות, פשוטו כמשמעו – אמנים ואמניות שהתייחסו לנעליים בעבודה שלהם.ן. והפעם – ליסה מילרוי (Lisa Milroy):
כפי שהפינה הזאת הוכיחה לנו לא פעם, באמנות אין לנעליים תפקיד אחד קבוע. יש מי שרואה בהן גשר בין פונקציונלי לסוריאליסטי ויש מי שרואה בהן סמל לפטריארכיה הגברית. אצל האמנית הקנדית-בריטית ליסה מילרוי הנעליים מבטאות את המעבר העדין שבין לעצור וללכת, בין להיות פה ללא ללהיות.
מילרוי נולדה בונקובר ב-1959 וכבר יותר מארבעה עשורים שהיא פועלת מלונדון, שם היא מציגה ברוב המוזיאונים הגדולים וגם משמשת כמרצה נחשבת לאמנות. היא ידועה במיוחד בציורי סטיל-לייף של פריטי יום-יום, באמצעותם היא חוקרת את היחסים שבין תנועה לעצירה. החפצים הדוממים שלה מעבירים תחושה חזקה של נוכחות אנושית, גם אם היא לא נראית בתמונה, ובינינו, אין אובייקט מושלם כדי להמחיש את העניין מאשר נעליים – פריט שמטרתו המקורית לעזור לנו לעבור ממקום למקום, אך הוא טעון במשמעות גם כשהוא עומד ללא תזוזה.
העבודות המוקדמות שלה הציגו סטיל-לייף קלאסי עם גריד או פיזור של חפצים על רקע לבן ובצביעת מברשת מהירה (היא נהגה לצייר אותן בפחות מיום). חלק מעבודות הנעליים הידועות שלה נעשו בשיטה זאת ובישירות נטולת ההקשר שלהן הן הציעו לצופה עמימות ביחס אליהן, מעין הבטחה לסיפור שעדיין לא סופר (תחשבו רגע על המראה המסקרן של נעליים נטושות ברחוב). הנעליים שלה לרוב משומשות, מצוירות מלמעלה או מהצד וכמעט תמיד מופיעות בזוג ו/או כחלק מקולקציה, יוצרות פאטרן חדש עם סיפור משל עצמו.
בשנות ה-90 היא עברה לעבודה איטית רב-שכבתית (כל ציור לקח מספר שבועות עד חודשים), והתמקדה בציור פריטים בתוך סביבה ועם קונטקסט סיפורי יותר. בשנים האחרונות היא יוצרת גם מיצבים ועבודות תלת-מימדיות, ככה שהיא מעמיקה את המחקר שלה בנעליים כאובייקט תוך שהיא משתמשת בנעליים עצמן וגם בציור שלהן. למשל, מיצב בו הוצגו 35 זוגות נעליים על 35 רקעים אבסטרקטיים שציירה, ובהמשך היא ציירה את חלק מהזוגות והפכה אותם לעבודות דו-מימדיות.
מילרוי אוהבת נעליים והן מככבות בעבודות שלה כבר 40 שנה (אגב, גם בגדים. אבל לנעליים יש מקום מיוחד ביצירתה). העבודות האלו מאפשרות לצופה להתנתק מהפונקציונאליות הרגילה של הנעליים ולגלות בהן משהו חדש, שונה, שלא ראינו עד אותו רגע. להבין את התנועה שקרתה לפני ואחרי, הסיפור החבוי בכל נעל ונעל. אהבנו.