שופרא

זוגות | הו קברט

מאת יעל רוזנוולד יניב

בשנת 1972, בזמן שתושבי ארה"ב מוצפים בחלונות ראווה דביקים ומוקפים באהבה מלאת לבבות ודובונים רכים לקראת הוולנטיינ'ס, הוקרן לראשונה סרטו של בוב פוסי, שדיבר על אהבות מכל מיני סוגים אחרים, אפלים יותר. הסרט "קברט" חוגג בימים אלה 47 שנות חיים ושירים אלמותיים.

כי מה שקורה במועדון לילה, לגמרי לא נשאר רק במועדון לילה.

“זה היה סוף העולם… ואני רקדתי עם סאלי בולס ושנינו נרדמנו מיד אחר כך". ("סיפורי ברלין", כריסטופר אישרווד)

אישרווד באמצע, אודן משמאל

השנה היא 1929, אל תחנת הרכבת בברלין מגיע כריסטופר אישרווד, פרח רפואה שנשר ועזב את לונדון כדי למצוא כיוון חדש לחייו. בגרמניה שלפני היטלר, יחד עם חברו, המשורר וו.ה. אודן, קיוו השניים למצוא גירוי אינטלקטואלי, או הסחת דעת גופנית, מה שיבוא קודם. בברלין הוא פוגש באווירה מינית מרגשת, ובאפלוליות מועדוני הלילה, בדמויות בלתי נשכחות. אחת מאותן דמויות היא ג'ין רוס, זמרת קברט בריטית, דוגמנית, פעילה פוליטית, וכותבת. היא הגיעה לברלין כי שמעה ששם יכולה להיות עבודה לשחקניות. פייק ניוז. היא בחרה להישאר בכל זאת, ומצאה עבודות מזדמנות בדוגמנות ובשירה. במהלך שהותה, היא חלקה מגורים עם אישרווד, וזכתה לחיי נצח כמוזה שמאחורי סאלי בולס הפתיינית.

ג'ין רוס תמיד קבלה על כך שדמותה של סאלי בולס האפילה על פועלה הפוליטי הענף, וחבל.

ההשראות שאסף אישרווד במהלך אותה תקופה, הפכו חומר גלם אוטוביוגרפי מאד לשני סיפורים קצרים, שאוגדו יחדיו ל"סיפורי ברלין", ובתורם סיפקו השראה למחזות, מחזות-זמר וסרטים. אבל הוא לא היה הראשון שמצא את מועדוני הקברט מעוררי השראה.ההיסטוריה רצופה ביוצרים, שנמשכו למופעים הבוטים ולמקומות הדחוסים, מעלי העשן, כמקור השראה ליצירותיהם.

במקור, "קברט" באחד מניבי צרפת-בלגיה-גרמניה פירושו "חדר קטן", כשהשימוש הראשוני במילה התכוון בכלל לאכסניה או מסעדה זולות. עם הזמן הם הפכו שם נרדף למקום בו כדאי לסעוד (בניגוד למקום בו כדאי לשתות). הם היוו מוקד משיכה ליוצרים ולאנשי רוח, והגישו ארוחות חמות על שולחנות ערוכים יפה-יפה.

במאות ה-17 וה-18 התווספו עוד ועוד בתי קפה פריזאים שהציעו לצד הקפה גם הופעה של זמרים, מוזיקאים וקוסמים. המפורסם שבהם היה Café des Aveugles ("קפה העיוורים") במרתפי פאלה רויאל, ע"ש תזמורת העיוורים שניגנה בו באופן קבוע.

בחורף פריזאי בשלהי 1881, לרודולף סליס היה רעיון שישלב בין אלכוהול לאמנות, אבל עם אמירה וסתירה – בית קפה שישלב אסתטיקה של לואי ה-12, עם שנדלירה מפוארת מברזל יצוק מהתקופה הביזנטית. מקום שבו אצילים, בורגנים ואיכרים, יוכלו לשבת בסופו של יום עם כוסית של אבסינת' או יין חם, ולצרוך תרבות.

המציאות נראתה קצת אחרת. נובמבר 1881 הפגיש את הקהל הפריזאי הבוהמייני של רובע מונמרטר, עם מקום בעל עיצוב מפוקפק, שהגיש יין בינוני. "החתול השחור" התגלה כחתול רחוב מרוט, אבל כזה שכבר בהתחלה היה ברור שעוד עתיד להגיע לגדולה – את פני באי הקברט, קיבל בכניסה שומר שוויצרי, מכוסה כולו בזהב. אומרים שנועד למשוך פנימה את הציירים והמשוררים. בקטע אירוני, מעל אח שיש עצומה הוצבה הגולגולת של לואי ה-13 כילד (טריוויה: לואי נפטר בגיל 42).

קבוצת אמנים בשם "ההידרופתים" (אלה המפחדים ממים, ולכן נכונים לצרוך רק בירה או יין), בראשו של אמיל גודו, אימצו את המקום למפגשיהם, ותרמו עצומות להצלחתו הראשונית, הופכים אותו לחממה של יצירתיות, בה משוררים, סופרים, רקדנים ומוזיקאים היו יכולים להיפגש ולהחליף רעיונות. שמות כמו טולוז לוטרק וקלוד דביסי פקדו גם הם את המקום הכי אופנתי להיות בו בוהמייני.

סליס שימש כמנהל המופע, או המארח. הוא פתח כל מופע במונולוג ארוך וסתירי על המצב, נהג לעקוץ את פוקדי הקברט, הושיב את המאחרים בפינה, נזף באלה שעזבו מוקדם מידי לדעתו והתלוצץ על חשבונם של אחרים ("סוף סוף השתחררת מהכלא"? לאורח אחד, או "מה עשית עם החתיכה שאיתה באת אתמול?" לאחר המלווה בבת זוג).

סליס היה אלוף של שילובים חדשניים – בין אם במופע מבדר בשילוב אלכוהול, ובין אם בשילוב של ג'קט הדוק מסטן בדוגמה פרחונית למעיל כהה כבד רושם. כשעבר – באמצע הלילה – עם כל קהל פוקדי הקברט למקום חדש ומרווח יותר, נאמר על העיצוב "זו ביירות שפוגשת השפעות סיניות".

הצלחת "החתול השחור" הובילה לפתיחתם של כמה מוסדות דומים ברחבי אירופה ובארה"ב, שהלכו והתפתחו לכל אורך העשורים הראשונים של המאה העשרים: בגרמניה שאחרי מלחמת העולם הראשונה, הקברטים היוו זירה מעולה לחברה המשתחררת מכבליה לצרוך סתירה על המצב. בארצות הברית של תחילת המאה ה-20 הם היו המקום לשמוע בו ג'אז, וב"תקופת היובש", כשהשיעמום עבר מפה-לאוזן, גם לצרוך בו אלכוהול מחתרתי (המחזמר "שיקגו"? אז בול כזה).

מתוך "שיקגו" – מועדוני הקברט בשיקגו ארה"ב נראו ממש ככה בשנות ה-20 של המאה הקודמת

בפריז של שלהי המאה התשע-עשרה, הקברטים היוו תמצית של "העידן היפה" (belle époque), בהם נערות החברה הגבוהה יכלו לתת מנוח לתסרוקתן המהודקת, לשתות ולבלות באופן קליל יותר (ובשעות הקטנות של הלילה, פוחז יותר), כשהווילונות הכהים שעל החלונות מגינים על שמן הטוב.

פתיחת מקומות כמו "פולי ברז'ר" (שמוזכר בהרחבה כמעט תיעודית בספר "בל אמי"), בסמוך לקברט "החתול השחור", סייעו להפיכת המונמרטר לרובע הפועם של חיי הלילה הפריזאים.

1889. כנפי טחנת הרוח האדומה מתחילות להסתובב, "המולאן רוז'" פותח את שעריו, ומביא לעולם גם ריקוד הקאן-קאן וגם שינוי מהותי באופי מועדוני הקברט. לא עוד אפלוליות ומופעים אינטימיים. שנדלירות נוצצות, ספות קטיפה אדומות, פסל פיל מתוכשט בגינה, ומופעים ששילבו ריקודים, תיאטרון, להטוטנות וקרקס חיות. ראוותנות נוצצת היא שם המשחק. 

אבל זה כבר סרט אחר.

ולסיום – אם מתחשק לך קצת קברט פרטי בבית כדאי לנצל את הנחות סוף העונה בשביל הזוג המושלם הזה של ג'פרי קמפבל:

לייזה מינלי בקברט והנעליים של ג'פרי קמפבל

 

תגובות מפייסבוק
זוגות | הו קברט was last modified: פברואר 19th, 2019 by