זוגות | חג המולד, הצד האחר

כתבה: יעל רוזנוולד יניב

חג המולד אמנם חלף אבל רסיסי השלג שלו עדיין באוויר. אורות קטנים צבעוניים, עץ מקושט ומתנות למרגלותיו, ליקר ביצים או יין חם מוכנים למשפחות וחברים שמזמרים מזמורי חג בקולי קולות. בלילה, עת שלג רך ירד, עבר סנטה קלאוס, בבגדיו האדומים, כשפעמוני המזחלת על צווארי האיילים מדנדנים ברכות. מראה שליו, האין זאת? טעות! כי יחד עם סנטה, מסתובבים גם כל מיני שצפויים לרדוף את הסיוטים הכי גרועים שלכם.

פרזנטינג: הצד האפל של חג מולד.

בכל שנה, ב-25 בדצמבר, חוגגים מיליוני נוצרים ונספחיהם, את הולדת ישו.

העניין הוא, שישו בכלל לא נולד בתאריך הזה. יש שמועות שמדברות על יוני, אחרות מבטיחות שזה היה בתחילת ינואר, או במרץ. כשהכל קורה באורווה, לפני אלפיים ומשהו שנים, אין ממש מישהו שינפיק תעודת לידה, ויעשה רגע אחרי "קנגורו" מאושר עם הרך הנולד.

אי שם בתחילת המאה הרביעית לספירה, הפך הקיסר הרומי קונסטנטינוס את הנצרות מכת נרדפת, לדת לגיטימית. או-אז, יכלו הנוצרים להתכנס ולגבש לעצמם מסורת ומנהגים. היה זמן להתעסק בשאלה הכי בסיסית, מתי בכלל נולד ישו. הרי אי אפשר שנולד באיזה סתם תאריך. בשנת 340, קבע האפיפיור יוליוס הראשון את החגיגות המשמחות לתאריך המוכר לנו עד לימינו אנו. 

למה דווקא זה הוא הנבחר? היום הקצר בשנה, בו העולם יוצא "מחושך לאור" כי השמש מביסה את האופל, והימים מתחילים להתארך, נראה כמו יום שמתאים פרפקט לאור-האנושות האלוהי, ישו. חוץ מזה, חגיגות סטורנליה (לכבוד האל סטורן) הן חגיגות מעולות ואהובות מאד על הכופרים, עם ים של אוכל ומתנות איש לרעהו. כשהנצרות הפכה לדת הרשמית של האימפריה הרומית, עדיין חגגו את סטורנליה. פשוט קראו לו עכשיו "חג מולד". מצפון לאימפריה, שבטים גרמנים ונורדים חגגו את פסטיבל יול. גם הם היו נכונים לאמץ את הנצרות ואת חג המולד הזה שלה, אי שם בתחילת האלף הראשון.

סנט ניקולאס, הסנטה קלאוס המקורי הראשון, היה בישוף שפעל במאה ה-3 וה-4 באזור טורקיה. אחרי מותו, נחשב לפטרון הילדים והמלחים, והורים גרמנים נהגו לתת לילדיהם מתנות בשמו ביום חגו, ה-6 בדצמבר, באופן בלתי תלוי לחלוטין עם חג מולד. עם השנים הוא עשה רילוקיישן תאריך, והתמזג עם שלל דימויי ישויות אוהבות ילדים, דוגמת קריס קרינגל, שנוצרו בפולקלור האירופאי.

יש המאמינים שהאאוטפיט, שלאורך השנים ידע הרבה מאד צבעים, התמרכז על אדום, הרבה מאד בזכות מודעות פרסומת עתירות תקציב ויח"צ של המותג הכי אדום שיש – קוקה קולה, שעשה שימוש בדמות החייכנית כחלק פרסומי חג המולד שלו אי שם בשנות ה-20 של המאה הקודמת.

והעץ, מה איתו?

"כִּי-חֻקּוֹת הָעַמִּים, הֶבֶל הוּא: כִּי-עֵץ מִיַּעַר כְּרָתוֹ, מַעֲשֵׂה יְדֵי-חָרָשׁ בַּמַּעֲצָד. בְּכֶסֶף וּבְזָהָב, יְיַפֵּהוּ; בְּמַסְמְרוֹת וּבְמַקָּבוֹת יְחַזְּקוּם, וְלוֹא יָפִיק".(ירמיהו, פרק י')

משמע, אל תכניסו עץ הביתה ותקשטו אותו בכסף ובזהב כמו הפגניים האלה שמסביבכם.

משמע ב', "הפגניים האלה חוגגים יפה. אולי בכל זאת נכניס עץ הביתה ונקשט אותו בכסף ובזהב, כי בחוץ כזה חושך וחורף מבאס?".

עץ חג המולד, כפי שהוא מנצנץ אלינו היום, הגיח אל חייהן של משפחות מלוכה נוצריות טובות במאה ה-18 או ה-19 (ואחר כך, לשאר העם). בגרסאות מוקדמות יותר, הבתים קושטו תמיד במהלך חגיגות ופסטיבלים בהרבה ירוק ופרחים. בחורף, בעיקר בענפים ועלים של דבקון וירוקי-עד אחרים.

אגב, המנהג עם הגרביים הממולאים במתנות קשור בנדבה לפרוצות, שתדעו.

חג המולד היה חג ככל החגים – אוכל, משפחה, קצת קישוטים ומתנות. ואז הגיע דיקנס. בשנת 1843 פרסם צ'ארלס דיקנס את ספרו "מזמור חג המולד", שהפך – א. לרב מכר, ו-ב. לנקודת מפנה לגבי הדרך בה הבריטים והאמריקאים רוצים לחגוג את חג המולד שלהם.

אמ"לק: מסופר על אחד קמצן וקפוץ-פה, אבנעזר סקרוג', שבעקבות מפגש משנה חיים עם שלוש רוחות חג מולד, הופך לאוהב אדם חייכני ונדיב.

מסר של נדיבות תורגם במהרה למסר של "פתחו כיסים וקנו בנדיבות" ע"י חנויות הכלבו, שמיהרו גם להתקשט בהתאמה וגם לשכור סנטה קלאוס שיקשיב למשאלות-ליבם של ילדים כשהם מוקפים בכמויות של צעצועים ושאר טובין.

 

כאמור, חג מולד מקפל בתוכו כמויות של אגדות-עם ומיתולוגיות, שבסופו של דבר לבשו דמות של אדום-לבן-ירוק, איילים ואיש אלמותי וחביב מאד, שמחלק מתנות.

כן, אבל לא רק. לכל מטבע יש שני צדדים, לכל סנטה טוב, יש חבר רע ואפל, שעושה עבורו את העבודה השחורה, תרתי משמע. אם תקלעו במקרה לאוסטריה עטוית החג, בערב תחילת דצמבר, קיים סיכוי סביר שתחזרו הביתה עם סיוטים. שדים מקורננים איומי-פרצוף מסתובבים ברחובות, מבהילים עוברי אורח תמימים.

קרמפוס חי וקיים.

קרמפוס היה יצור בעל קרניים חדות ומרשימות, מכוסה פרווה שחורה, שחציו עז, שהסתובב יחד עם סנטה בקטע של גוד קאפ-בד קאפ. בעוד סנטה מחפש את הילדים הטובים, כדי להעניק להם מתנות, קרמפוס חיפש את האחרים, כדי להכות בהם בשוט הזרדים שלו, במקרה הטוב, או לחטוף אותם בשק העמוק שלו (הכניסו תיאור זוועות גרפי למדיי כאן), במרבית המקרים.

אבל קרמפוס הוא כאין וכאפס לעומת "סוודר חג מולד" מפלצתי ועתיר קיטש. במקור, כמו כמה מסורות חג מולד, הסוודר המדוגם הצבעוני, המכונה Fair Isle, הגיע בשלהי המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, מהמדינות הנורדיות, שם הוא שימש כתעודת זהות של דייגים.

אממה? גם גולשי סקי נזקקו לסוודר מחמם כזה. את ההשראות שלהם לדיגום, הם שאבו מהנוף המושלג שהקיף אותם מרבית הזמן. קלארק גייבל, אינגריד ברגמן וגארי קופר הפכו את סוודר הסקי הצבעוני למגניב. בשנות ה-70, מודעות הפרסומת הציגו סטייל חג מולד נינוח, כשאת החליפות והשמלות החליפו סוודרים עם דוגמאות בצבעי החג, כאמצעי נוסף לעידוד צרכנות משוללת רסן. בשנות ה-80, מובילי דעת קהל, ביניהם הזמר אנדי וויליאמס וצ'בי צ'ייס בסרט "National Lampoon's Vacation", הפכו את הקשר בין הסוודרים לבין חג המולד לבלתי ניתן לערעור.

שנות ה-90 וה-2000 שטפו את צעירי העולם המערבי בגלים של ציניות, שהובילו אחר כבוד את סוודר חג המולד לצד הממש לא נכון של המפה הטרנדולוגית.

אט-אט, בעשור השני של המאה ב-21, חוזרים סוודרי חג המולד לחיינו. תרבות האינדי ההיפסטרית החזירה אותם לחיים בקטע אירוני, ומיד לאחריהם – מותגי העל, דוגמת דולצ'ה וגבאנה ונורדסטרום, ויוצרים דוגמת פארל וויליאמס, סופיה קופולה, מיילי סיירוס ואנה קנדריק, למיינסטרים ולמגניב:

ואי אפשר לסיים את החגיגות בלי לשדך לסוודר חג המולד מקולקציית הרזורט של אלכסנדר מקווין זוג "דאדי סניקרס" תואמות, מהקולקציה של ג'פרי קמפבל בשופרא: