מאת יעל רוזנוולד יניב
אם לשפוט את מסלולי התצוגה של אביב-קיץ 2019, סרטי אימה ומתח הם יופי של רפרנס לבסס עליו תצוגות וקולקציות. קלווין קליין העלה קולקציה בהשראת "מלתעות"; גוצ'י, חובבי האימה (דוגמניות שצועדות כשהן מחזיקות רפליקה של ראשיהן? שלהם), העלו תצוגה בבית קברות. אלכסנדר מקווין כבר שם ממזמן – עם תצוגה מלאה בעינויים וסדיזם ב-1997, תצוגת מחווה ל"הניצוץ" ב-1999, ומחווה מהודקת להפליא לסטייל של היצ'קוק בתצוגה של 2005. האמת היא שאלפרד היצ'קוק מעורר השראה בעולם האופנה כולו – ב-2012 מריו שוואב התבסס על החליפה האפורה של קים נובאק ב"ורטיגו"; ב-2016 היה זה Erdem, שהקדיש מבט מעמיק ל"רבקה".
ובחזרה אליכם: אם גם אתם לא יכולים לשבת בגן שעשועים ולהרגיש בטוחים אל מול התקהלות עורבים, הרי שתשמחו לדעת כי אתם חלק מקהילה רחבה ומבועתת של הלומי-"הציפורים". סרט שראה אור בשלהי מרץ, לפני 56 שנים.
אלפרד היצ'קוק נולד באנגליה של שלהי המאה ה-19, ברובע "איסט אנד" הלונדוני (בדיוק הרובע שבו פעל ג'ק המרטש כמה שנים קודם לכן). המשפחה העניה החזיקה בחנות מכולת שכונתית, ובדירה קטנטנה מאחוריה. את ילדותו בילה אלפרד הצעיר בבי"ס ישועי שדגל בחינוך קשוח ובמשמעת ברזל. היצ'קוק עתיר הדמיון בחר לפרוש בגיל 14, לכיוון של לימודים טכניים שמערבים יותר עבודת ידיים, שם התגלה עד כמה הילד מוכשר בציור ובשרטוט.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היצ'קוק החל לעבוד בחברה סופר-מבוקשת ברוח העתים, שייצרה מכשירי טלגרף וכבלי חשמל. ההשקעה השתלמה, והוא הועבר לעבוד במחלקת הפרסום, שם יכול היה לבטא גם את כשרון הציור הזה שלו. קריירה צבאית של ממש לא הייתה לו – גם כי עבד בחברה הזו שהייתה ממש ממש חיונית למאמץ המלחמתי, והיה ממש טוב במה שעשה, וגם כי נשא עודף משקל שמנע את גיוסו למשהו יותר קרבי.
1920 הייתה השנה בה הכל השתנה בעבורו. מודעת דרושים בעיתון, שפורסמה ע"י חברת סרטים אמריקאית, טרום פתיחת סטודיו לונדוני, הייתה זו שגרמה לאלפרד היצ'קוק להבין מה הוא רוצה לעשות בחיים. הוא הגיע לראיון, כשהוא נושא תיק עבודות עם איורי סרט פוטנציאלי. "התקבלת!". המסירות, היצירתיות והכמיהה למקצוע, הובילו לכך ששלוש שנים לאחר מכן, היצ'קוק קיבל הזדמנות לבימוי סרטו הראשון – "ספר תמיד לאשתך". גם אם לא קיבל ממש קרדיט בכותרות הסרט, העבודה הזו המשיכה לפתוח דלתות לבימוי סרטים נוספים.
עשרים ושלושה סרטים שביים היצ'קוק בין השנים 1925-1939, בז'אנר המתח והאימה, במהלך עבודתו בסטודיו הלונדוני, לא גרמו להפניית זרקור תקשורתי אוהד לעבודתו. הוא הוגדר כ"בילוי טוב" וזהו. באמריקה, הארץ שהמציאה את הבהלה לזהב, ואת הזיהוי שלו, דווקא הבינו. ב-1939 הציע הבמאי דיוויד או. סלזניק (שחתום גם על הפקת "חלף עם הרוח") כי היצ'קוק יעזוב את כל שותי התה מאחור, לטובת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
שנה אחר כך הוא כבר הסתובב בעולם עם אוסקר ראשון לסרט הטוב ביותר על "רֶבֶּקָה".
חמישים ושלושה סרטים ביים אלפרד היצ'קוק במהלך 51 שנות קריירה עמוסה להפליא.
טביעת היד שלו הייתה מובהקת: המתח נוצר ע"י התעסקות בצד הפסיכולוגי של הגיבורים ושל העלילה, בלי כל מיני דברים על-טבעיים, שהיו יכולים לפתור בקלות הרבה מאד תסבוכות ותסביכים. המוזיקה משמעותית לבניית תמונת העלילה השלמה, והכי הכי – גם הסטייל חייב להיות מדויק ברמת התפר ותת-הגוון של שמלת הגיבורה.
אין פלא שמעצבת התלבושות שעבדה לצידו של היצ'קוק על 11 מסרטיו, אדית הד, החזיקה על המדף שמונה פסלוני אוסקר על הסטייל שבו בחרה להלביש את הסטים שרקח הבמאי המוכשר. יותר מכל מעצבת תלבושות הוליוודית אחרת. הסטייל בסרטים של היצ'קוק מהווה דוגמה מובהקת לקשר ההדוק בין במאי למוזתו, השחקנית הראשית, בלונדינית מסתורית ומרוחקת במרבית המקרים. היצ'קוק אמר כי בלונדיניות משדרות יותר שבריריות, מה שהולך פרפקט עם תפקיד הקורבן שתפר בעבורן. מוטיבים אופנתיים שימשו כרמזי עלילה מטרימים וכסממני אופי, שמספרים את סיפור הלובשת, הרבה לפני שזו פתחה את הפה כדי לשחרר איזו צרחה.
מלתחת הסוכנת החשאית שהורכבה לאינגריד ברגמן בסרט "הנודעת" (1946) התבססה על פריטים בשחור ולבן חזקי-רושם. איך שחור ולבן יכולים לבלוט בלי לבלוט? פשוט, בסרט שטרם פגש טכניקולור רב-צבע, כל שאר הצבעים מתקבלים כחמישים (פלוס) גוונים של אפור:
המלתחה של גרייס קלי, בסרט שגילה אותה לעולם, "אליבי" (1954) הולכת ומתקדמת עם התפתחות העלילה, מצבעים עזים של רעיה מסורה ומלאת חיים, לאפור ולשחור. הניגוד בין הקרדיגן בורוד פסטלי בהיר כסמל לנאמנות רכה בארוחת הבוקר עם הבעל, לשמלת התחרה האדומה שמופיעה בסצינה שלאחריה, לצד המאהב …WELL… די ברורה המטאפורה כאן:
מתוך הסרט "אליבי"
"חלון אחורי" (1954) שיצא לאקרנים מיד לאחר מכן, נחשב לאחת מפסגות הקריירה והסטייל של היצ'קוק. גרייס קלי, המוזה הבלתי מעורערת של הבמאי, מפציעה במראה שכולו מחווה ל- New Look בעל מותני הצרעה שיצר כריסטיאן דיור כמה שנים קודם לכן. כשהיצ'קוק רוצה ללכת על רושם ראשוני של אחת שכסף לא מטריד אותה, הוא עושה את זה בסטייל בלתי נשכח:
גרייס קלי ב"חלון אחורי"
החליפה האפורה שלבשה קים נובאק בסרט "ורטיגו" (1958) הייתה לא נוחה להפליא, ככה סיפרה. מה שהסתדר יופי עם מראה ה"נערה שנסחפה הנה יחד עם ערפל סן פרנסיסקו" התלוש אותו ביקש היצ'קוק ליצור עבור הגיבורה שלו:
קים נובאק בורטיגו
טיפי הדרן, ששיחקה בשניים מסרטיו של היצ'קוק, נצפתה קודם לכן ע"י הבמאי בפרסומת קצרה בטלוויזיה. כמה שנים קודם לכן, עזבה גרייס קלי את הוליווד לטובת חיי מלוכה בנסיכות מונקו. היצ'קוק השתוקק למצוא מישהי שתהיה – א. בלונדינית שברירית ו-ב. עם וייבס דומים לאלה של קלי הנוטשת. יכול להיות שרצונו "ללוש" את הכוכבת החדשה לרצונותיו, היה הבסיס למערכת יחסים בעייתית (אנדרסטייטמנט) בין השניים.
הסטייל שנבחר עבור טיפי הדרן בסרט "הציפורים" (1963), יצר את אחד מהמראות האייקוניים והמזוהים ביותר עם סרטיו של היצ'קוק – חליפת שני החלקים הירקרקה, אותה היא לובשת מרבית הסרט. העובדה שהחליפה מגיעה בדיוק בצבע של צמד ציפורי האהבה בסצינת הפתיחה – רחוקה ממקריות, כמובן.
גם כפכפי הרטרו של ג'פרי קמפבל קיבלו צבע דומה, רק לא כדאי לנוס איתם:
ולסיכום, "אין שום אימה בפיצוץ עצמו, רק בציפיה לו".