מאת יעל רוזנוולד יניב
“ישראל ביצעה גנבה תרבותית מהיפנים!" זעקו כותרות התקשורת.
מיד הסתובבנו כולנו בבת אחת אחורה לראות על מי מדברים. מה עשינו עכשיו? זה הסושי בצהריים?
בזמן שאירופה קרקרה בחדווה יחד עם נטע ברזילי, נשמעו קולות אחרים, ולא כאלה שנתקעו בלופר הזנוח, שאמרו שהחתולים המוזהבים ברקע, עיצוב השיער, האיפור והכי הכי – הקימונו, אומייגאד, הקימונו!!! הם נכסי צאן ברזל תרבותיים שאינם של התרבות הארצישראלית המקומית.
חיפוש תמונות קצר בגוגל על המילה "קימונו" – שלוש התוצאות הראשונות מציגות דוגמנית בלונדינית כחולת עיניים בעליונית מתנפנפת שאפשר אולי להגיד עליה כי היא נשענת על השראה אסייתית. בין הסלבריטאיות הלובשות עליוניות שכאלה ניתן למנות את קים קרדשיאן, ג'יג'י חדיד ואפילו המלכה ביונסה. לא בדיוק צ'ופסטיקס אורגינל מבית.
ביונסה וקים קרדשיאן מציגות: קימונו
היסטוריה ארוכה יש לו לקימונו, במסורת היפנית ובעולם האופנה גם יחד.
הקימונו החל את דרכו כלבוש יפני כבר במאה ה-5 לספירה, תוך שהוא מקל על חייהם של החייטים היפניים שלא היו צריכים יותר ליצור מערכות לבוש מותאמות לגזרת הלובש או הלובשת.
במאה ה-12 החלו לעשות שימוש בצבעי הבד כדי לבטא דעות פוליטיות, מעמד חברתי, קשרים משפחתיים או השתייכות לארסנל תלמידיו של מאסטר לחימה כזה או אחר (שדות קרב נראו כמו מסלולי תצוגה מרהיבים באותה תקופה). יצירת הקימונו הייתה מעשה אמנות של ממש, הם עברו כחלק מהנכסים המשפחתיים מדור לדור וחלקם עלו אף יותר מבית מרווח למדיי.
עם השנים, נוצרו גם גרסאות יותר נוחות ללבישה לקימונו המסורבל, ובמאות ה-18 וה-19 בעידוד הממשלה, העם היושב ביפן אימץ תרבות לבוש מערבית יותר.
בימינו – לבישת קימונו מתקיימת בעיקר באירועים מיוחדים (חתונות, לוויות…כאלה).
בשנת 1853 הגיע הצי האמריקאי לנמלי יפן ודרש מהמדינה לפתוח את שעריה למערב. מת'יו פרי (קצין בצי, לא השחקן), אחד מהראשונים שנחשפו לקימונו, תיאר את הלבוש המסורתי כ"חלוק חסר חן, עם מראה של משהו לא ממש לבוש, שראוי ללילה".
אז אמר.
"היפנית", קלוד מונה (1876)
פתיחת שעריה של יפן ה"אקזוטית" למערב צמא החידושים, הובילה לכינון "תנועת הג'פוניזם" ולזרם עז של פריטי עיצוב ואופנה הישר אל הסלונים הנחשבים ביותר, ומשם גם אל ההמונים. בית הכלבו המפורסם "ליברטי" הציע לקהל לקוחותיו להתהדר בקימונו כבר סביב 1870.
אחרי שהמערב לא שבע מהאוריינטל האורגינל, החלו מעצבי אופנה בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ביניהם אלזה סקיאפרלי, פול פוארה וקוקו שאנל, לעצב בהשראת הקימונו, הדיגום או הטקסטיל היפניים.
בשנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים, יחד עם החתירה לאהבה לכל ושלום עולמי, הביאו איתם ילדי הפרחים גם גלובליזציה רבתי של סנדלים מהודו, שיער גברי ארוך סטייל ישו וקימונו מיפן. כי ככה זה כשאזרחי העולם.
מאז, כמעט בכל שבוע אופנה, בין אם על המסלולים ובין אם באופנת הרחוב המתועדת היטב, ניתן לראות השפעות והשראות על בסיס אותו קימונו מסורתי.
בשנת 2016, הירומי אסאי, מעצבת יפנית המתגוררת בארה"ב, מעלה בשבוע האופנה הניו-יורקי, תצוגה שמבוססת כולה על דוגמניות, לא חשוב מאיזה מוצא, עטויות בקימונו מסורתי. מה החידוש בזה, תשאלו? "זה קל להראות את הקימונו כמסורת", היא אומרת. "אני רוצה להראות אותו כאופנה".
ככה ממש.
תראו למשל את המותג הבריטי Komodo, שמייצר נעליים טבעוניות ואקולוגיות עם קריצות יפניות לקימונו המסורתי.
קליק לצפייה בנעליים והזמנה און-ליין