כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
"את פשוט אמא מזניחה, את מזניחה אותי לגורלי ומצפה ממני להתמודד". בת השש מטיחה בי מילים קשות עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר. זו אשמתי האמת. שהתעקשתי ללמד אותה מילים כמו 'גורל' או 'הזנחה' כאילו הייתה אן האסופית ולא מי שמזמזמת 'איך אני נראית, מיליון דולר' מול צחצוח השיניים בבוקר. הסיבה לפתיחת הקריאה לשירותי הרווחה היא כמובן בנאלית להחריד: יורד גשם בחוץ ולילדה אין מגפיים. כלומר יש לה מגפיים, אבל הם מתאימים למי שהייתה לפני שנה, אישיות תוססת ורעננה שכפות רגליה שכשכו בקלות בתוך מגפי הפלסטיק. "איך אני אמורה ללכת ככה לבית הספר?" היא מחווה על פלג הגוף התחתון שלה "מה אני, מוכרת הגפרורים הקטנה?". אין ספק, אצטרך לנטר טוב יותר את חומר הקריאה שלה. איזה ספרים מציגים הערצה ללא סייג ואסירות תודה בכל תנאי?
אל תראו אותי ככה. לרוב הילדות מסתובבות עם נעליים במידה שלהן ובגדים שלא נראים כאילו שכחתי אותם במייבש שבועיים. הבית תמיד מלא בשקיות ממותגות עם הצעות לבוש לכל גיל, שלב בחיים או מצב רוח שטני שאיתו הטף התעוררו הבוקר. כלומר, ככה זה בכל שנה, אבל הפעם נתפסתי לא מוכנה. נובמבר הגיע, הנחות וקופונים בכל פינה ושריר השופינג שלי מדולל לעייפה. רוצה, אבל לא יכול. מעמיס בסל הקניות, אבל מסרב להעביר את האשראי. "מה קרה לי?" אני אומרת לבעל באימה, בעודי גוללת בפיד אינסופי של מותג הקוסמטיקה האהוב עלי "תראה, יש מבצע אחד פלוס אחד פלוס שפתון בגודל מיוחד וזה לא עושה לי כלום! אני אפילו לא מוסיפה לוויש ליסט. אפילו לא מסמנת בלב-קטן-אדום. לא שולחת לינק לאחותי בוואטסאפ! נעם אני אומרת לך, יש לי סרטן או מחלת היאפים או איך הדבר הזה, תשישות כרונית?". הבעל מהנהן בצער ומוסיף לסל הרכישה שלו משחק חדש לקונסולה, אליו השיג קופון של 7 דולר מקבוצת רכישה מפוקפקת ברוסיה. "אולי את פשוט עייפה?" הוא תוהה בחצי תשומת לב כי עוד הנחה תפסה את עיניו "תנסי לישון שעה ואז נחפש לרומי שמלות לגן, טוב? זה תמיד משמח אותך. הנה, תראי, בקבוצה הזו מקירגיסטן יש הנחה של 3 דולר אם נרשמים לניוזלטר".
הייתי שמחה להאשים את הקורונה, אלוהים יודע שהיא אשמה בהרבה דברים, אבל שפיפות השופינג שלי לא תקוטלג תחת המגפה העולמית. אם כבר היא טשטשה את תהליך ההתנוונות שעברתי. איך אומרת דודה מירי? 'ברח לי בקורונה'. בתחילת הסגרים עוד קניתי ורכשתי, העמסתי וצופפתי. פעלתי על אוטומט ותמכתי בכלכלת ישראל. המצב הפך להיות כל כך סטנדרטי עד שבשלב מסוים הוצאתי את מכונת הקפה לחדר המדרגות, כדי שיהיה לשליחים נוח. הם הרי מגיעים לפה פעם בשעה בממוצע, לפחות שישתו משהו. אבל לאט לאט שמתי לב שחדוות הרכישה הפרועה כבר לא הספיקה. ריגוש הקנייה דהה. אנבוקסינג הרגיש כמו טרחה. ואז, בעודי מתלבטת האם אני רוצה זקוקה למערבל ידני בצבעי פסטל או לא, זה היכה בי. זה לא שהפסקתי לאהוב קניות. זה שהפכתי – קחו נשימה עמוקה כי זו מילה מאוסה מאד – למדויקת. אני, האישה שמחזיקה אוסף של תיקי קלאץ' בן עשור למרות שמעולם לא יצאתי מהבית עם תיק קלאץ' גם אם חיי היו תלויים בזה, הפכתי למישהי שמסתפקת בקצת וטוב. מישהי שלא אוספת, לא מלקטת, אלא בוחרת. במדויק. "אלוהים" הרמתי את המבט מהמסך, יוצאת לרגע מהאפליקציה של עלי אקספרס "אני לא עייפה משופינג, אני.. אני.. התבגרתי! אני אדם מבוגר! אני קונה רק מה שאני באמת צריכה". רציתי לחלוק את התובנה הזו עם העולם, אבל לצערי הרשת קרסה ממבצעי בלאק פריידי. הסתפקתי בוואטסאפ לאמא שלי, אחת הנשים המדויקות שהעולם הכיר . "יופי חמודה" היא כתבה לי "עכשיו את שומעת? מצאתי מגפיים לליה. מסכנה. הילדה באמת לא יכולה להסתובב ככה".
הילה רגב שורדת את מבצעי נובמבר, איור: יובל סלינגר