כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
כאישה הנהנית להכאיב לעצמה, שממלאת סלי קניות אטרקטיביים לתכולה שהאשראי לעולם לא יאשר, כמי ששומרת ג'ינס מהאוניברסיטה תחת מגירת 'האמיני יום יבוא', התמכרתי לאחרונה לשרשורי סיכום בפייסבוק. כן, 2020 כבר מתחילה לדהות בזיכרון הקולקטיבי וכולנו חשות צורך לסכם, לקלל ולהלל. לחלוק מצוקות ותובנות מהתקופה החולפת כאילו היינו זקנת השבט שמתעדת את הדרך עבור הדורות הבאים ולא מישהי שהחל"ת כבר מוציא אותה מדעתה. איך אפשר לא להתמכר לשרשורים כאלה? לראות איך הייקום, או לפחות שלוש מאות חברי הפייסבוק הקרובים שלי, מסכמים את התקופה המזעזעת ביותר של המאה ה-21? וחוץ מזה, מה עוד נשאר לעשות כרגע בפייסבוק? לעדכן את תמונת הפרופיל ל'אני מתחסנת'? מיציתי. במקום זה אני מוצאת את עצמי עונה על 'מה אקח איתי מ-2020'?, מתפייטת על 'למה אני הכי מתגעגעת?' וכמובן, מתמלאת אופטימיות ב"הכי הייתי רוצה שיקרה ב-2021?'. בהנחה שגם אתן תתקלו בשרשורים הללו, הכנתי לכן מדריך תשובות אוטומטי, רק להעתיק ולהדביק. אל תשכחו להוסיף סמיילי. סמיילי תמיד משפר את הכל.
מה תקחי איתך מ-2020?
פרופורציות. זו באמת השנה שבה למדתי מה חשוב ומה לא. בריאות זה חשוב. פרנסה זה חשוב. היכולת להיסגר בחדר האמבטיה ולצרוח לתוך כרית אחרי שהזום של הילדה שוב קרס ושתינו בכינו. למדתי גם להעריך מרחבים. גינה. חצר. גג מטונף. כל דבר שמאפשר לצאת החוצה מתוך עצמך ולא לראות שוב את הספה המכוערת הזו עם הכתמים, מה חשבתי לעצמי כשקניתי אותה, איקאה תפתחי כבר. מה עוד למדתי? שאני לא בנויה לאפות לחם מחמצת, שאני רוצחת עציצים מקצועית. שכן, אפשר להוריד חמש אפליקציות של יוגה בתשלום, אבל זה לא יגרום לך להפעיל אותן. למדתי לזרוק את המילה 'מיינדפולס' כל פעם שהשיחה נתקעת, גם אם לא ממש מבינה מה זה עד הסוף ("אני מתחילה כל בוקר עם 10 דקות מיינדפולס וכוס מים חמים עם לימון. זה ממש מאזן אותי". שקר, שקר). אני אקח מ-2020 בערך חמש קילו ביום טוב. התמכרות למרשמלו מנחם ואת הידיעה שאני באמת מכירה את הילדות שלי ואת הבעל. לא תמיד רציתי להכיר אותם, אבל הם תמיד היו שם. תמיד. אני גם אקח את היכולת להתנתק מחדשות ופושים של ניוז שסתם מכניסים אותי ללחץ, אזכור בחיבה את השבוע ההוא שבו לקחתי חופש מהעבודה וכיביתי את הטלפון וכל אפליקציות הסושיאל ואת דחיסת הפחמימות על הספסל שהבעל ואני עשינו ביחד כששתי הילדות היו ביחד, באותו זמן, במסגרת חינוכית כל שהיא. אתן יודעות מה אקח מ-2020? את הנמכת הציפיות והסתפקות בדברים הקטנים. ובדברים קטנים אני מתכוונת לחידוש מרשם לציפרלקס דרך האפליקציה של קופת חולים.
למה את הכי מתגעגעת?
לבתי קפה. לשבת עם ספר או לפטופ על כוס הפוך אחרי שהסברתי במשך חמש דקות למלצרית איך להכין אותו והיא עדיין התבלבלה. אני בעצם מתגעגעת להיות תל אביבית עילאית ומתנשאת בלי עבודה אמיתית. לקום מאוחר, לעבוד מהבית מפיג'מה. להתלבט אם לבשל היום או להזמין אוכל. כל המרכיבים הקטנים והמפונקים שהרכיבו את האישיות הייחודית שלי ואז הפכו לנחלת הכלל תחת השם המחייב "חל"ת". אני מתגעגעת לבידול שלי. להיות אשת רוח וספר שיכולה לקפוץ לקפה אצל חברה באמצע היום. פתאום כולן יכולות לקפוץ לקפה באמצע היום! והן רוצות לבוא אלי! ואני לא יכולה, כי נמאס לי מהספה שלי. אני מתגעגעת לקחת את הילדות למוזיאונים אחר צהרים, להצגת ילדים באולם סגור שממנו הן לא יכולות לברוח ואני יכולה להיות בטוויטר. אני מתגעגעת להתלבט עם האחים שלי במשך חודש לאיזו מסעדה נצא לכבוד יום הנישואים של ההורים ואז לבטל שעתיים לפני כי לא מסתדר. אי אפשר אפילו לריב בוואטסאפ על מסעדות – כי אין מסעדות. בקיצור, אני מתגעגעת להיות שוב נערה אורבנית עם חיי חברה מדומיינים ואת הזכות לשלם 45 שקלים על חתיכת עוגה וכוס קפה. תחזירו לי את זה כבר.
מה הכי הייתי רוצה שיקרה ב-2021?
להסתובב בלי מסכה. אם יש משהו שמשפיע על איכות חיי, מפריע לי לנשום, עושה לי אדים במשקפים ומדרדר את השמיעה שלי לרמה של מזלגן בנמל אשדוד, אלו המסכות. מעוצבות, מנייר נושם, מנייר חותם, מבד אורגני, עם מסר פוליטי. את כולן ניסיתי ומכולן סבלתי. ראיתן אישה בוגרת מתחרפנת ברחוב, קורעת את המסכה לרסיסים, מתחילה לבכות, אוספת את הרסיסים לפח ומוציאה מסכה זהה לגמרי מהתיק ועוטה אותה שוב? זו כנראה הייתי אני. אז ביי מסכה. הייתי גם שמחה שיחזרו החיבוקים והשיחות האקראיות ברחוב. פעם הייתי מתחילה לדבר עם זרים מוחלטים על שטויות וזה היה לגיטימי. עכשיו אני הבחורה המוזרה שנוהמת לעברך ואף אחד לא מבין. מיתוג חביב, אבל אני לא רואה אותו ממשיך איתי הלאה. אשמח לבקר השנה במדינה שאיננה דובאי ולהופיע יותר בציבור עם בגדים של מבוגרים. אתן יודעות, פחות טרנינגים, יותר מגפיים עם עקבים וחזיות עם ברזלים. בעצם, מחקו את האחרון. לא שרדתי את כל 2020 בגוזייה כדי לחזור לאחור. בכל זאת, למדתי משהו.
הילה רגב מסכמת את 2020 | איור: יובל סלינגר