כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
בחשבון האינסטגרם של מותג אופנה מסוים הופיעה לאחרונה תמונת טיזר מקולקציית בגדי הים החדשה. המעצבת הציגה בצילום מאחור שתי דוגמניות טמירות כשלגופן חוט. כן, חיפשתי עוד מילים לתאר את זה, באמת, אבל זה חוט. זוג ישבנים מושלמים בחסות הגנטיקה והפוטושופ, נמתחים מאזור הישבן ומעלה בחוט דק עד מאד. אני חוששת שאיפשהוא בעולם, עומד ילד ורוד לחיים בקצה גבעה סחופת רוחות, מביט למעלה ורואה את העפיפון שלו עף ברוח, הרחק-הרחק, ללא אחיזה בעולם. למה? כי החוט שלו כרגע מחובר לבגד ים.
כן, אני יודעת, אשליות בצד ומציאות בצד. אינני קהל היעד של הקולקציה הזאת. אני כפתור התלהמות על אוטומט בשבילה ואכן ביצעתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר. גם אם הייתי רוצה לרכוש את הפריט, תג המחיר מקריס הממשלות היה מונע ממני או שגרת הטיפוח הנדרשת כדי להיראות בו נעימה לעצמי ולהסביבה. מילא דיאטת סיגריות וקוביות קרח, אבל אין מספיק לייזר בעולם, תאמינו לי. הסיבה היא שהתמונה הזו לחצה לי על כל הטריגרים מלבד כפתור "הוסיפי לסל" המתבקש, היא כי היא מזכירה לי מה שאני מעדיפה רוב השנה להדחיק: עונת בגדי הים נפתחה. ואני כרגיל, לא מוכנה.
אתן מבינות, המקום הכי מפחיד בעולם שלי הוא דווקא די מואר. כלומר, הוא מואר באור פלורוסנט לא מחמיא. שמישהו, וזה תמיד מישהו, אף אישה לא הייתה מאפשרת את העינוי הזה, תלה ממש מעל מראה בגודל מלא. ככה כל בליטה, כל קימור, כל איבר שפעם היה ממוקם הרבה יותר גבוה, נחשף במערומיו הבוהקים. ועוד מטיל צל! למה אני צריכה לראות איך הגוף שלי מטיל צללים על עצמו? האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפר אינף? אחרי שסיימתי לבכות (בלב! אחרת המוכרת נכנסת ומציעה עזרה) אני מנסה למדור. מושכת על גופי נטול הגוונים ספנדקס, לייקרה וגומי. מכניסה את הבטן, מוציאה את הבטן. מכניסה את הציצים, מוציאה את הציצים. עומדת על קצות האצבעות, מחייכת למראה, נופלת לאחור, מושכת את הוילון לשיווי משקל, תולשת את הוילון. שוכבת באמצע חנות בגדי ים בקניון, ערומה בחלקי וללא מפשעות, רואה נערות צעירות צווחות בפחד. והן צריכות לפחד. לשם זה מגיע בנות! ברחו כל עוד אתן יכולות! אל תסתכלו לאחור, פן תקפאו ותצטרכו להידחק לבגד ים שלם עם תמיכה פנימית לבטן!
תאמרו, למה את צריכה לעשות את זה לעצמך? הרי עם מספר אשראי בתוקף, כל הטוב שבעולם בגדי הים יכול להגיע אלי עד הדלת ועוד השליחות חינם. ובכן, ניסיתי את זה. גם, בזול, גם ביקר, גם במחטב. בגדי ים צריך למדוד על הגוף או להמשיך לסבול בשקט עם הפריט הדהוי משנה שעברה. אבל אחרי חיים שלמים בהם אילצתי את עצמי לעבור פעם בשנה את טקס חניכת הקיץ המשפיל הזה, השנה אני מנסה את אותו מקרר בגישה כל כך שונה. הבנתי שלמדוד בגד ים בפומבי הוא בעצם התמודדות עם האדם שהפכת להיות. "אני יודעת מה עשית בחורף האחרון" אומרת לך המראה עם הפלורוסנט מלמעלה. "טחנת בכיף אוריו ובמבה כי היה סגר. הסתכלת על סרטונים לחיטוב הבטן בזום ואפילו לא קמת מהספה, נכון? אבל היה לך כיף, תודי. נהנית אחושילנג. אז יאללה, נהנית, תהני עד הסוף". וככה, אני עומדת מול הראי, מלטפת את הצלוליט, מעבירה יד על פאוץ' ההיריון שנשאר, מנפנפת קצת בזרועות, לבדוק מה מצב הרוח ומתמודדת עם המציאות והמוכרת באומץ ראוי להערכה. "תגידי" את אומרת לה בביטחון "יש את זה גם בשחור?".
הנה פריטים שאיתם תמיד כיף ללכת (ואף מילה על תסביך בהונות): כפכפי Lovelies, שכל זוג שלהם נקרא על שם חוף אחר בו לא נבקר העונה מסביב לעולם: