כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
כל הדרך ליקב שכוח האל, מרחק של 200 ק"מ מכל ציווליזציה מוכרת לאדם או לוויז, אני רוטנת. זה מה שאני עושה בזמן האחרון, רוטנת. ספציפית כרגע כלפי הבן דוד של הבעל, אדם שאני מחבבת בדרך כלל, עד שעשה את המעשה הבלתי קביל חברתית והסכים להתחתן. "הוא בכלל לא מאמין בחתונות", אני מייללת לבעל בעודנו חולפים על פני שתי פרות משועממות וטרקטור חלוד, ”אני לא מאמינה שהוא נכנע ככה לדודה שלך והסכים לערוך אירוע. אין, אפילו הנון-קונפרמיסטים הכי גדולים רוצים בסוף צ'ק ופוד-טראק ביקב. איזו אכזבה". הבעל מהמם לעברי ומסרב להיכנס לוויכוח. אני חושדת שזה רק בגלל שהוא מפחד לאבד את הריכוז ולפספס את הפנייה ליקב שנכתבה בהזמנה, אלוהים עדי, "חפשו שלוש חבילות חציר עם דחליל שחובש כובע אדום ואז פנו שמאלה". כן חברות, עונת החתונות חזרה. והיא קיצונית מתמיד.
רגע, רגע. אני חייבת להבהיר משהו. במשך שנים חתונות היו הקטע שלי. בתור חנונית-על שאוהבת לרקוד אבל לא מוצאת את עצמה במועדונים, אירועים משפחתיים היו המקום הבטוח שלי. מלא אוכל, מלא אלכוהול. די.ג'יי טראשי כמו שאני אוהבת, כן, אני אוהבת אייטיז ומזרחית וגלגלצ ואני לא אתן לכן לשפוט אותי על זה. וקינוחי פרווה. אח, אם יש דבר בעולם שמרטיט את לבי, זה שולחן קינוחי הפרווה בסוף הערב. וכמובן רגע השיא – סגירת חשבונות משפחתיים על הרחבה. לא משנה באיזו שנה ומי התחתן, השולחן שלנו תמיד מסוכסך עם שולחן אחר ברחבה. הכל כמובן מתחת לפני השטח, אחרי הכל אנחנו בשמחה משפחתית. אבל לפרוטוקול – כמה מקשרי הנעורים הכי חזקים שלי עם אמא שלי ואחותי נקשרו מעל רכילות מרושעת כשברקע בורקס פטריות והבסים קורעים את הרחבה.
להתלבש, להתאפר, לנעול עקבים. לעשות שחי. אהבתי את הלפני, אהבתי את האמצע. אהבתי לראות את הבעל מתחרפן כשאנחנו מגיעים בשעה איחור והוא מגלה שחצי מהאורחים עוד לא הגיעו (באירועים מהצד שלי לפחות. מהצד שלו תמיד הגענו בזמן. בכל זאת, יש ירושה על הפרק). אהבתי לשמח חתן וכלה ולעשות קולולו ולגלות שאין שום סיכוי שאני אכיר את כל בני הדודים שלי, שלא לדבר על בנות ובני הזוג שלהם. אהבתי לזרוק את העקבים מתחת לשולחן בשלב מסוים, להזיע על הרחבה ליד נשים ששלפו שטרות מתוך החזייה כדי להדביק על החתן. לעבור בין כל דוכני האוכל ולנסות שילובים מרהיבים שמשרד הבריאות בחיים לא היה מאשר. בקיצור, אהבתי חתונות. ואז הגיעה הקורונה.
שנה ומשהו לא עמדתי בפקקים לאולם אירועים בפאתי מודיעין. לא נעלתי נעלי עקב, לא לבשתי חזייה. לא התאפרתי. לא ראיתי את המשפחה המורחבת. לא הוצאתי מאות שקלים על אירוע. לא עשיתי שחי. בחתונה שכן הייתי בה, של חברה ממש קרובה מאד, ראיתי עולם אחר. מספר אורחים מצומצם, סידורי פרחים מהגינה. כמעט בלי מוזיקה. ארוחת שף מוקפדת. הצצתי ונפגעתי. היא קנתה את השמלה באסוס ונשארה איתה כל הערב. מה אני אמורה לעשות מזה לסטורי? "הכלה לבשה שמלה ואז נשארה איתה"? איפה פה האקשן? איפה קרובי המשפחה שאפשר לריב איתם בפאסיב אגרסיב? רגע, זה קינוח חלבי שם בצד? זו חתונה צמחונית? אפשר לעשות את זה?
אז הקורונה עשתה לי טיפול בחשיפה נמוכה והדודא לחתונות יצאה לי מהמערכת. לרוע המזל, נראה שלכל שאר מדינת ישראל היא חזרה בהיפר ונטילציה. כאילו כולנו ישבנו חזק על מאגרי טול ומלמלה ועכשיו הגיע הזמן להקיא. אני כבר לא מדברת על זה שהאוכל השתנה. הנה רק לפני שבועיים הגישו לי באירוע 'מנה אוריינטלית ממטבח השף שלנו באווירה ירושלמית עם אוריינטציה בינלאומית' (זו הייתה שווארמה, שלא יהיו לכן ספקות) אלא כל מה שמסביב. כלות נעלמות לפרקי זמן ממושכים מהאירוע שלהן רק כדי לחזור עם שמלה ולוק אחר לגמרי. בכל מקום יש עמדות – עמדת סלפי, עמדת תחפושות, עמדת שזירת פרחים, עמדת סרטון לזוג. חבר'ה, באתי לרקוד עם עצמי, לא לפתח אופי. מה נסגר? ואם מישהו ישים עוד פעם אחת את מועבט, אני נשבעת לכם שאני שוברת את פסל הקרח בכניסה (באמצע יוני!!) ומתחילה לדקור אנשים. פעם היה פה כיף. עכשיו? עכשיו אנחנו באובר פיצוי.
אז תעשו לעצמכן טובה, אל תזמינו אותי לאירוע. לא ביקב, לא בגורן, לא בגן אירועים גלילי ולא באולם אקסלוסיבי בנמל תל אביב. זה לא אתן, זה אני. תגידו לי שיוציאו את הקבבונים.
איור: יובל סלינגר