כתבה: הילה רגב, איירה: נגה לבני
אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה בחוסר אונים מתמשך מול המצב החברתי והפוליטי, אבל מנסה למצוא אופטימיות ברגעים הקטנים של החיים.
בסוף אני נשברת בשיחה עם אמא שלי. אני על הכביש הראשי בדרך לתחנת האוטובוס וחם. כל כך חם שהחולצה כבר נדבקת לגב ועיגולי זיעה מתחילים להופיע בבית השחי (תזכורת לעצמי: משי לובשים באירופה, לא במזרח התיכון). הסנדלים שלי רוקעים על האספלט הלוהט. אני לובשת את השמלה הכי שמחה שלי. זו עם הצהוב והפסים והוורוד שקניתי בשוק פשפשים בלונדון לפני מאה שנה והבעל אמר בקול "את בחיים לא תלבשי את זה, זה צבעוני מדי". אני אחרי שבוע של ויכוחי רשת. חיילת בצבא העובדות. להפגנות אני לא הולכת, אבל באינטרנט אני חיה. מסוגלת לשלוף נתונים סטטיסטיים מכל גוף מחקר, מכל דיון בכנסת. מתחמשת בעובדות. בסקרים. בניתוחים אקדמאיים. מדברת עם כולם, גם עם מי ששונא. מטרילה את הטרולים. "אין לנו פריבילגיה להתייאש!", אני אומרת לחברה, "אנחנו לא יכולות לחזור לאחור". אני מחזיקה פאסון למרות שכולם מדברים על להוציא כספים ודרכון זר והגירה והבעל של ההיא שביקש רילוקיישן ואישרו לו. אני הולכת על הכביש ומריצה שיחות בראש כדי לנסח לעצמי תשובות מדויקות יותר. ואז אמא שלי מתקשרת אליי ואני נשברת בבכי. "יש לי שלוש בנות", אני אומרת לה, "מה אני יכולה לעשות? מה יהיה?".
ברוכים הבאים לחיים החדשים שלי. בפרופיל הפייסבוק: אמזונה לוחמת. במציאות: אוכלת במבה על השטיח באחת בלילה ומנסה להבין אם אפשר להזמין יין בוולט מהרגע להרגע (אפשר). כל החודשים האחרונים, כל הצעות החוק ההזויות, התהליך העקבי והמתמשך לדחוק נשים מהמרחב הציבורי, כל אלה גובים ממני מחיר נפשי. אני מרגישה כפי שלא הרגשתי מעולם – חסרת אונים. נטולת כוחות. כאילו אני הטף שמבקשת לאכול פיתה עם נוטלה בתוך האמבטיה (סיפור אמיתי) ואין שום סיכוי שמישהו יקשיב לה. אני לא רגילה להרגשה הזו, ואני גם לא מצליחה לנער אותה ממני והיא משפיעה לי על החיים במובן הכי ישיר שיש – אין לי חשק לכלום. לא לקרוא ולא לבשל ולא להיות עם הילדות ולא ללכת לים ולא ללכת לעבודה וגם לא ללמוד דברים חדשים. פשוט לשבת מול הרשתות החברתיות או בשיחות עם חברות ולכעוס ולהתעצבן ולנסות לשכנע. לא מספיק חם לי, אני גם מותשת ותקועה. זה כל כך מסתכל.
"אולי את צריכה להתנתק קצת?", אמא שלי אומרת, "לא להיות כל היום בתוך זה". והיא צודקת. יש לי חברות שבחרו בהתנתקות מרצון. משקיעות ברווחה הנפשית שלהן ומבטלות את כל הפושים של אתרי החדשות. הן מתכננות את הטיול הבא לחו"ל, מתלבטות בין אם להתחיל חוג קדרות ללימוד שפה חדשה בדואולינגו ומצליחות לייצר סביבן גדר בלתי עבירה של התרחשויות אקטואליות. לפני כמה חודשים לעגתי לניתוק מרצון הזה, לבחירה לא להיות חלק מהמציאות כדי למלט את הנפש. היום אני פשוט מקנאה. מקנאה ולא מסוגלת לעשות את זה. למה לבחור במיינדפולנס כשאפשר לגלול בוויינט?
עם יד על הלב הכואב (ברצינות, לדעתי אני בהתקף חרדה מתמשך), אני יודעת שזו לא תכנית לטווח ארוך, פשוט כי היא גובה ממני מחיר בריאותי ונפשי. כמה כבר אפשר לעבור על ציוצים של אנשים חשוכים בטוויטר ואז להתמלא בנחשול זעם שעובר בגוף שלך כמו שוק חשמלי, לכתוב תגובה מנומקת ולדעת שזה לא השפיע בכלום? וכדי לחלץ את עצמי מהמצב אני פונה לעזרת ההמונים. אני כותבת למקבץ חברות טובות את ההודעה הכי פשוטה בעולם: "משימת עידוד הילה – ספרי לי על משהו טוב שקרה לך השבוע". התגובה הראשונה היא כמובן מבטלת, אבל לאט לאט הן מתחילות. זו התקבלה לעבודה חדשה וממש חשוב לה להרשים שם. שנייה זכתה לבלות עם הבת האמצעית שלה לבד, אחת על אחת בבית קפה. מישהי טסה עם חברות ללונדון. אחרת קבעה עם כל החברות להתלבש בוורוד וללכת לראות את "ברבי" בקולנוע. אחרת, אחרי עשר אזהרות של עין רעה, בישרה שהיא סוף סוף בהיריון אחרי שנים של טיפולים. רגעי האושר הקטנים הללו של נשים אחרות נאספים לי בתוך חור עמוק שהיה מלא בייאוש וממלאים אותו בחזרה בתקווה.
כי בתוך שבוע מחורבן ואינטנסיבי, שכחתי שהחיים זה לא (רק) עילת הסבירות או חוקי הפרדה והדתה. זה גם דברים קטנים. זה חברות ללכת איתן לסרט, זה עבודה חדשה, זה עוגה שיוצאת לך טוב, זה כשאת מקבלת מלגה למחקר שעבדת עליו וזה גם סתם, כשאישה זרה ברחוב עוצרת אותך ומחמיאה לך על הנעליים. כדי שיהיה כוח להילחם ולנסות לשנות, צריך להיזכר עבור מה אנחנו נלחמות. ולפעמים זה על זר פרחים בשישי ואחר צהרים עם הילדים במקום ממוזג. קחו נשימה עמוקה ובואו נתארגן מחדש.