שופרא

מאזנת | הכוח להזניח

כתבה: הילה רגב, איירה: נגה לבני

אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה משילה מעצמה מחויבויות ומאפשרת לבנות שלה לגלות את הגבולות בעצמן. או במילים אחרות: מזניחה. 

זוהי שעת האיסוף בפעוטון האלגנטי של התינוקת. הקירות משוחים בפסטל מרגיע. קוביות עץ מונטסוריות אסופות בסלסלות מקש טבעי. הילדים בדיוק מנשנשים ענבים (אורגנים, חתוכים, 59 ש"ח לקילו) כשאימהות במכנסי פשתן בגווני אבן וקפה וסנדלים קלועים של איב סאן לורן לרגליהן מגיעות לאמץ אותן לליבם ואז לבלות איתם בגינה הסמוכה עם כוסות טייק אווי ממותגות שבטח קנו בעגלת הקפה החדשה שנפתחה. הילדים כולם לבושים בחליפות גן תואמות בצבעים עליזים. דינוזאורים, קשתות בענן וקווים גיאומטריים הם הקו המוביל בקולקציית פעוטות קיץ 2023. כל הבגדים נטולי כתמים. חדשים. כיאה לגן שבו כמעט כולם הם ילדים בכורים לאצולת ההייטק והמשפיעניות. מהפוף הסולידי בצד מגיחה התינוקת שלי. על הפנים שלה מרוח משהו (מיץ? טושים אורגניים? דם בתולות?). היא לובשת מכנסי טרנינג מהאחיין שלה, שבעצמו קיבל אותם מהאחיות שלו ואני משערת, מבלי להגזים, שעברו כבר סביב האלף כביסות. החולצה שלה, עליה מודפסת דמות לא ברורה, כבר דהויה למדי. לתינוקת אין נעליים. כלומר היו לה הבוקר, אבל אין לדעת אם נזנחו בדרך לגן או אבדו מתחת למזרוני השעשועים. היא גורבת את הגרביים שגרבתי לה הבוקר, אחרי ששוב נואשתי למצוא זוג תואם. אחד כתום עם נקודות. אחד כחול עם נקודות. מבחינתי, זהות צורנית היא בסיס רחב מספיק לשידוך מאושר. "אמממממא" היא רצה אלי והחיבוק שלה מכתים את הג'ינס שלי בכתמים (גואש? רכז עגבניות? דם?), היא טומנת הראש שלה בחזה שלי. "אפשר גלידה?". 

ברוכה הבאה לעולמי כאמא מזניחה. איפה שאפשר לשחרר, להזניח, לתעזבו אותי באמא שלכן, אני שם. חלאס, עזבו. אני בת ארבעים, יש לי שלוש בנות, קריירה ושקרים לספר לעצמי שאולי השבוע אתחיל לעשות ספורט. אין לי כוח להתאים בגדים לטף. או לתאם להן לו"ז חברתי. או ללוות אותן לחוגי כלבנות, מיינדפולנס או תכנות למתקדמים. או לזכור האם צריך להביא היום את חוברת גיאומטריה ומי צמחונית השבוע ומי לא אוהבת תותים אבל תשמח לבננה חתוכה. "את רוצה בננה חתוכה?", אני נובחת על בת השש שמתלוננת על המבחר הקולינרי הקיים, "הנה הסכין. הנה הקופסא. הנה חמש דקות שהתפנו לי בבוקר ובהן אוכל להסתרק על באמת. תבלי!". עייפתי, אנשים. באמת. הגעתי למשימת האמהות עם רוח חיובית, אנרגיות וחזה שמוקם גבוה מעל קו המותניים. והנה אני, שמונה שנים אחר כך, שלוש לידות ו-3986968 קבוצות וואטסאפ, אני מודיעה – סיימנו. סליחה, חברות. אף אדם אנושי לא יכול לעמוד בכל הסטנדרטים החדשים האלה וגם לזכור לסגור את ההזמנה מהסופר כדי שיהיה מספיק אוכל בבית כדי להרחיק את הרווחה. אין לי כוח יותר. אין לי. 

הקטע הוא שפעם היה הרבה יותר קל להיות אמא טובה. אני זוכרת שבילדות שלי חיינו בעיקר על מקרוני ושניצל (מטוגן! עם אנטיביוטיקה!). להורים שלי היה מושג כללי לגבי איפה אני נמצאת כל אחר צהריים וכל אחת ואחד מאיתנו קיבל חוג אחד, שלרוב קשור בספורט, כלי נגינה או ריקוד כלשהוא והוא הסתיים במופע קצר מאוד שההורים הוזמנו אליו, אבל זה גם היה מובן לגמרי אם הם בחרו להיעדר ולהסמיך סבתא תורנית להיות הקהל. היום הבעל ואני מתקשרים רק באמצעות גוגל קלנדר. אני נדרשת לכתת את רגליי בין חנויות צעצועים מתמחות כדי לרכוש מתנות יום הולדת שהן מכלילות, מקדמות, לא מזהמות אבל גם לא מתנשאות מדי. לקח לי לפחות שנתיים למצוא את התמהיל הנכון (כלומר, ספר) וזה אחרי הודעת שיימינג אחת בוואסטאפ הכיתתי שבו אחת האימהות כתבה :"אמא של ליה, הבינגו הפמיניסטי שקנית ללירי-אור הוא מדהים, אבל אנחנו לא מאמינות בזה. האם יש לך פתק החלפה?". 

רציתי שזה יהיה טור שבו אני מאשימה אימהות משפיעניות, מדיות חברתיות, פינטרסט ואינסטגרם. להכריז איך האימהות נהייתה קו אופי, התמחות, מודל צרכני שבו החברה מציבה לך שוב ושוב סטנדרטים בלתי אפשריים שדורשים ממך זמן, כסף ואת כל הזמן הפנוי שלך, רק כדי שתיכשלי. אבל אני כבר לא בקטע של האשמות. אם אימהות האינסטגרם רוצות ילדים בצבעי פסטל עדינים ומוצצים שעולים 45 שקלים לחתיכה, שיבושם להן. זה כבר לא המשחק שלי. אני יצאתי מהמרוץ. אני אמא מזניחה בפומבי. אני אנרמל ערמות של כביסה שהפכו לחלק אינטגרלי מהסלון. מדיח שאינו מפונה לעולם. ירקות שנקנו ביום שוק בסופר. צבעי פנדה רעילים שאיכשהו הצליחו לא לצמצם את אוכלוסיית ילדי ישראל לאורך כל הניינטיז וכעת הם אויב הציבור. אני לא מסדרת לילדות פליידייטס. הן כבר למדו להיתלות על צוואריהם של ההורים באיסוף ולבשר להם באסרטיביות: "רונה פנויה היום? כי אני רוצה לבוא אליכם". אני לא משתתפת בהודעות הוואטסאפ הכיתתיות, הבית ספריות, של הגן, של החוג, של בית הספר, של השכונה, של הוועד. אם קורה משהו חשוב – נניח טופס אקסל לקראת ארוחת חג – לבעל יש כבר התראה על אוטומט שמשבצת אותנו בדבר הפשוט ביותר להכנה. אני מחזל"שת תורים לרופאים שונים. ממילא זה ויראלי. הפסקתי להרדים את הטף במשך שעתיים בעוד מלטפת לה את הגב בתנועות סיבוביות. למה מישהו מרדים אותי עם מסאז'? רוצה להירדם, בואי שבי לידי עד שהפרק של "יורשים" יסתיים ונראה אם תשארי ערה. וככה, בתהליך איטי אבל עקבי, אני משילה מעצמי מחויבויות מדומיינות, מאפשרת לבנותיי לגלות את הגבולות בעצמן ושולחת אותן למקרר כל פעם שהן מתלוננות על רעב (יש מקרוני). אני עדיין מאוד עייפה, כי החיים. אבל שמעו, יש לי הרבה יותר זמן פנוי. הזנחה, אני אומרת לכן, זה הפתרון לחיים. 

תגובות מפייסבוק
מאזנת | הכוח להזניח was last modified: מאי 24th, 2023 by