כתבה: הילה רגב, איירה: דנה ברנר
מדי חודש תנסה הילה רגב להפוך לאדם טוב יותר בעזרת ספרי הדרכה רבי מכר. והחודש – האם היא תותחית או סתם אמא באוגוסט?
האם אפשר לעבור שבץ מתוך קנאה בזמן שאת גוללת את פיד האינסטגרם שלך? חברה שואלת. כלומר אני שואלת. לגבי חברה. כאילו, היא לא ממש חברה. היא יותר תמונת מראה של החיים שהיו יכולים להיות לי, אם לא הייתי האדם הכי פחדן עלי אדמות. הכרתי אותה לפני יותר מעשור כששתינו עברנו לתל אביב. אני תפסתי מעצמי נסיכה ירושלמית גולה והיא הייתה ממושב בבקעה, מהסוג שמתעורר בבוקר עם כל הנמשים במקום והתלתלים שמסתדרים נכון. שתינו לא היינו בגל"צ או ב'מחנה' ולכן את הכניסה שלנו לעולם התקשורת התל אביבי עשינו הכי מלמטה שאפשר – היא ככתבת רכילות שעושה ראיונות וידאו לכוכבי ריאליטי שאף אחד לא מזהה ואני בתור המפיקה שלה בפועל. מי שלוחשת לה באוזנייה את השאלות הכי מרושעות שיש ורואה איך היא מסמיקה אבל שואלת את הכל. היינו צוות אכזרי ומשעשע. נינט לא ידעה מאיפה זה מגיע לה. בשנים שחלפו המסלולים שלנו הפכו למקבילים. היא החלה ללמוד משחק ותסריטאות. התחתנה עם עולה חדש ומרופד מאנגליה וילדה שני בנים שנראים כאילו הם צריכים לתת הוראות למלכה ולא לריב בתור במגלשה בתל אביב כאילו הם טרנטינו בפליידייט. כבר לא היינו בקשר, אבל כמו כל אובססיה קטנה שאת מפתחת למי שאת בטוחה שחיה את החיים שהיו אמורים להיות לך, עקבתי אחריה בדריכות. פה סדרה חדשה. שם מענק לפיתוח. מלייקקת ומפרגנת בפומבי ובלב מחפשת פגמים בהישגים הפוטוגניים שלה. "בטח יש להם סקס גרוע" סחתי לבעל לא מזמן "הוא נראה מה-זה משעמם. בטח היא רק שוכבת שם ומחכה שהסיוט הזה יגמר". הבעל המהם משהו לא מתחייב. הוא כבר יודע שבכל מה שקשור אליה, אסור לו להתערב.
והנה, בתחילת הקיץ התברר שהקומדיה הרומנטית שכתבה בהסתמך על חיי הרווקות שלה בעיר הגדולה נמצאת בשלבי הסיום להימכר לשירות סטרימינג בינלאומי. היא עומדת שם עם כמה אמריקאים מעונבים, החיוך שלה מאיר את החדר והבעל צנון שלה מחבק אותה. "ווי דיד איט!!" היא כותבת באינגליש "איים סו האפי ראייט נאו". אני זורקת את הסלולר על הקיר. איים סאד נאו. זה היה טלפון חדש.
בימים העוקבים אני נמצאת במצב רוח קטלני. מילא להסתובב עכשיו עם מסך שבור, גם הילדות מבקשות שאתפקד כאמא באוגוסט בעוד שכל מה שבא לי לעשות זה להתבכיין כמה שהחיים לא הוגנים. ככה אני מגיעה לספר עם התרגום הגרוע ביותר בעולם: "את/ה תותח!" שכתבה ג'ן סינצ'רו (הוצאת מטר 2020). הוא צהוב. כותרת המשנה שלו היא "יו אר א-בד אס (אולי מכאן התרגום הגרוע?) – כיצד תכירו בעוצמה שבכם ותתחילו לחיות את החלום". 'אני רוצה לחיות את החלום' אני אומרת לעצמי 'אני רוצה למכור סדרה לסטרימינג ושאלפי אנשים בעולם יגידו לעצמם 'רגע, היא כותבת ממש מצחיק, זה לגמרי עובר גם באנגלית ההומור הזה. איך אמרתם שקוראים לתסריטאית? הילו? אילע?'. אני רוצה את כל זה! מוכנה גם לתפעל בעל צנון אם צריך!. סינצ'רו היא 'מרצה ומאמנת להצלחה' ולכן לפני שהיא יורה עלי קלישאות בקצב מסחרר, היא קודם כל מפרקת את ההתנגדויות שלי. 'גם אני הייתי בדיוק כמוך' היא אומרת 'הרגשתי שאני חיה על ניוטרל, משתכשכת במים פושרים' ואז הבנתי שאני רק רוצה חיים אחרים אבל לא מחליטה שמגיע לי חיים אחרים'. אני בוהה בערימות הכביסה, הכלים, הילדים. בהחלט מגיע לי חיים אחרים. "אל דאגה, סינצ'רו ממשיכה. זה לא בגללך (ידעתי!) זה בגלל התת מודע שלך. השלב הראשון והחשוב ביותר הוא להשתחרר מהאמונות התת הכרתיות המגבילות הוא להיות מודעים אליהן". אני לגמרי יכולה לעשות את זה. אני יודעת מה מגביל אותי. אני חושבת שאני כותבת גרוע כי לפני מיליון שנה עורך שמאד הערכתי אמר שאני קלישאתית עם הומור נשי. לקח לי גם יומיים להבין שהומור נשי זה עלבון. "אבל חייבים לפעול, לעשות" סונטת בי סיצ'רו "את צריכה להתחבר לתדר של עצמך והיקום יתאים את עצמו לתדר שאת משדרת". בסדר. אני אתחבר ליקום.
ככל שאני מעמיקה בספר שלי עובד שעות נוספות. סינצ'רו היא מאמנת אישית, מהסוג שמופיע בכנסים עם מיקרופון מדונה ויוצר אקסטזה דתית אצל המאזינים. כל פרק בספר משופע בסיפורים קטנים מחייה וחיי חבריה ופעולות שיש לעשות באופן אקטיבי. היא בועטת בי לעשות משהו מהחיים שלי ולא לפחד מהמהמורות בדרך. "בזינוקים נחשוניים קדימה" היא קובעת "החיים לרוב מתחרבנים לפני שהם משתפרים". זה מנחם אותי ממש קצת כשאני בודקת על בסיס יומיומי את המייל שלי כדי לראות מה חברת ההפקה ששלחתי לה את התסריט הכה-גאוני-שלי-הדבר-הכי-טוב-שנכתב-פה-אי-פעם חושבת עליו. הם אגב מעולם לא עונים לי בחזרה. "כשאנחנו שמחים ומאוהבים בעצמנו" סינצ'רו כותבת "לא אכפת לנו בכלל מכל הבולשיט". אבל אכפת לנו, בטח שאכפת לנו. יעיד קרטון הגלידה הריק שהסלקתי עכשיו בפח במטבח, מתחת לאריזות של גבנ"צ ופטרוזיליה עייפה. אכפת לנו מאד.
כשהיא מבקשת בספר "מספיק עם הומור ההעלבויות העצמיות" אני כבר מתחילה להבין שהיא ואני זה לא. עם כל רצוני לכבוש את הוליווד או לפחות לקבל טלפון חזרה מהקרן לקולנוע, יש דברים שאני לא מוכנה לעשות. ולהפסיק לצחוק על עצמי לא ייצא לעולם מהתפריט. זו חומת המגן שלי מהעולם. ככה אני משחיזה את הבדיחות שלי. "אבל ככה את מבקשת מעצמך לחשוב שאת לוזרית" היא אומרת לי "למה שתרצי לעשות את זה לאני הנהדר שלך? תאהבי את עצמך!". ואז, באמצע החלק השלישי של הספר כשהיא כותבת 'אהבו את עצמכם ולא משנה מה אחרים חושבים', אני מבינה מה הבעיה. זה לא שאני צריכה שמישהי תצעק עלי ססמאות מספר או לגלול באובססיביות את הפיד של מישהי מצליחה יותר ממני. זה לא מה שיגרום לי להגשים את החלומות שלי. מה שבאמת יוביל אותי לדרך הנכונה. מה שיקרב אותי עוד צעד להגשמת החלום שלי הוא הרבה יותר פשוט לביצוע. אני רק צריכה שאוגוסט יגמר. ולא תהיה שביתה. בהצלחה!