כתבה: הילה רגב, איירה: דנה ברנר
מדי חודש תנסה הילה רגב להפוך לאדם טוב יותר בעזרת ספרי הדרכה רבי מכר. והחודש, היא מסכמת את שנת 2022 בזעם, אך מנסה לתת לו מקום ולתעל אותו לכלי הישרדותי
סוף השנה האזרחית מוצאת אותי במצב רוח קטלני. אני מרגישה שאני הולכת ברחוב עם הקוצים בחוץ ועם מצית דלוק תמיד. רק מחכה לעורר הרס, לצעוק על מישהו. לצקצק עם מבט מאוכזב על עוד אידיוט שהחליט לחנות על מעבר חצייה ולחסום לי את הדרך לעגלה. השנה הזו, שקרו בה כל כך הרבה דברים משמחים ומפתחים, התדרדרה בחודשים האחרונים שלה לכאוס שמאתגר מחדש את שלוות הנפש שלי. לא שלפני כן הייתי סמל לרוגע ושלווה סטואית, אבל גם לא הייתי עצבנית כל כך, חרדה כל כך. מוכנה להתפוצץ באלף קמ"ש על מי שאני חושדת שיעז להתקרב למרחב האישי שלי. רק השבוע צרחתי על סבא חביב של מישהו שפנה אלי באמצע הרחוב בשאלת "איפה זה בנק לאומי?". הסתכלתי עליו, כולו שיער לבן, משקפיים וגישה של "מגיע לי" מלידה. "סליחה" נבחתי עליו, עצבנית ורוטטת, "אני עובדת אצלך? אני חייבת לך משהו? קשה להגיד 'סליחה, אפשר לשאול שאלה? אפשר להפריע? עלמתי אולי תוכלי לסייע?'. למה כל הגברים מטומטמים, למה?". הותרתי אותו המום ואולי קצת רועד בפינת הרחוב. "שיסתדר", פתרתי את עצמי בלב. "גבר פריבילג, לבן ומזדקן שכמותו".
האמת שפעם לא הייתי ככה. וכשאני כותבת "פעם", אני מתכוונת לחצי שנה לאחור. הייתי נחמדה לאנשים. עזרתי לקשישות למלא החזרי מס. החזקתי תינוקות שאינם שלי כדי שאימהות שאינן אני יוכלו לשתות קפה בשקט. האמנתי שאם אפזר טוב, אור ושמחה בעולם, אקבל בחזרה קרני שמש נוצצות ושירשו לי לעקוף בקופה כי באמת אדוני, אתה רואה שאני רק עם חלב והתינוקת ערה. באותם ימים רחוקים נדמתי לעצמי כדמות חינוכית מסדרות ילדים באייטיז. שיער לא ברור, חוש אופנה לא מוערך, אבל מלאת אופטימיות ורצון לעזור. "אם כולנו נהיה נחמדים אחד לשני", נאמתי לטף, "אז העולם יהיה נחמד". ובכן, אפילו הטף כבר לא אוכלות את הבולשיט הזה. העולם לא נחמד. המציאות לא הגיונית. ויש ימים שאני כל כך כועסת ועצבנית על מה שקורה, שאני כבר תוהה אם אני לא עושה נזק לעצמי.
חיזוק מפתיע אני מקבלת מהספר עם הכותרת הפרובוקטיבית "איך להיות רע: מבט אחר על מוסר ונורמות חברתיות" שכתב ד"ר יאיר בן דוד (הוצאת דביר). בן דוד, חוקר ומרצה בתחום הפסיכולוגיה של המוסר, יוצא נגד כל קרני השמש וחדי הקרן של אנשים שכל הזמן דואגים לאחרים, ומבקש מאיתנו לאמץ קצת אנוכיות לחיינו. עד לפה הוא נשמע בדיוק כמו כל מדריך אימהות שנפלתי בו ("שימי את עצמך במרכז, את חשובה! במטוס שמים את מסכת החמצן קודם כל על ההורה!"). אבל הטקסט שלו מתפתח לכיוונים מעניינים. "כעס הוא רגש שעולה ומנסה לצוף בתוכנו בהמון הזדמנויות וסיטואציות", הוא כותב, "והדחקה שלו יכולה לגרום לנו לצבור 'יתרות זעם' גדולות, שעלולות להשיא תשואה הרסנית בעתיד". או כמו שאימא שלי הייתה קוראת לזה – אולקוס. בן דוד לא רק מתקף את הזעם המשתולל בי, אלא קורא לי לאמץ אותו. "התייחסו לכעס כאל כלי אחד מתוך סט גדול של כלים שמאפשרים לנו להשיג את המטרות שלנו". סוף סוף ספר עזרה שמבין אותי. אני נזכרת בשורה הזו בסופר בהמשך השבוע, כשאני מגלה שגם הגבנ"צ וגם היוגורט, שני הדברים היחידים שהטף אוכלות על בסיס יומיומי, עולים יותר מאי פעם. "הכעס הוא כלי, הכעס הוא כלי". אני משננת בקופה, ואז כשבחור בגילי שואל אם הוא יכול להניח את הפריטים שלו על המשקל – עוד לפני שסיימתי לשלם – אני שואגת עליו "מה הבעיה שלך לחכות עוד דקה? מה? מה?", ורק כשהוא מתחיל לבכות, אני מרגישה מאד מרוקנת ועייפה. אין ספק, הכעס הוא כלי.
"אל תמנעו מרגשות שליליים", מסביר בן דוד. "דווקא חשיפה לרגשות שליליים תכין אותנו בצורה טובה יותר למשברי המציאות". הוא מאיץ בי להרגיש את הכל. את הפחד, את התסכול, את החרדה ואז לשתף אותם כדי "לתרום למערכות היחסים המשמעותיות שיש לנו". אז אני מתחילה לדבר. אני מספרת לכל מי שרוצה לשמוע. אני פוחדת מהעתיד הקרוב. אני לא יודעת אם אני רוצה לגדל פה את הילדות שלי. אני לא רוצה ללכת לשום מקום אחר. אני מרגישה במלחמה. כל הזמן. אני לא חושבת שיהיה בסדר. אני לא חושבת שאפשר להמשיך להגיד שיהיה בסדר. אני כל כך כועסת שהגענו למצב הזה. אני מרגישה שאנחנו מיואשים מכדי לעשות משהו. אנחנו חייבים לעשות משהו. 2022 נגמרה. שנה חדשה מתחילה. אנחנו חייבים לקחת את הכעס הזה ולהשתמש בו ככלי. אנחנו חייבים לעשות משהו.