איור: יהלי זיו
עקבים, מה לא אמרו עליהם? תוספת של כמה סנטימטרים שעליה נכתבו שירים, נחקקו חוקים, נחלמו חלומות, נעשו מהפיכות ויצאו למלחמות. אני מודה, גם אני משוגעת על נעלי עקב. משוגעת עליהן ושונאת אותן שנאה יוקדת בו זמנית. אין דבר שמחמיא לרגליים הקצרות שלי יותר מזוג נעלי עקב גבוהות ואם היה אפשר הייתי גם ישנה עם נעלי עקב. אני מדמיינת את עצמי מענטזת על העקבים בדרך למשרד, צועדת בקלילות לקפה השכונתי ורוקדת שעות במסיבות עם סטילטו דקיק. אבל מפה ועד שזה באמת יקרה המרחק גדול כמו המרחק בין עקב של ליידי גאגא לרצפה.
למה? כי בפועל אין בעקבים שום רחמים לאנטומיה של כף הרגל שלי (ושל הברכיים ושל הגב), ואני לא באמת יכולה לעמוד עליהם יותר מכמה דקות של כפות רגליים רועדות. יותר מזה פשוט אי אפשר. ומילא הכאבים, הבעיה הכי גדולה היא הנפילות – באמצע הרחוב או בדרך למטבח בעבודה – אני אלופה בהתרסקות מגובה רב, ולצערי נפילות מחמיאות לי אפילו פחות מתוספת של כמה ס"מ לרגליים. אני בטוחה שאני לא היחידה, תגידו לי שגם לכם זה קרה – כשהרגל מתעקמת, הגוף נוטה הצידה בפתאומיות, ואז מתיישרים מהר מהר ובנונשלנט, כאילו שאף אחד לא ראה. זאת כמובן טעות מרה, כי סרטון שלי כבר צובר צפיות ביוטיוב והופך ויראלי בקבוצת וואטסאפ משפחתיות.
אני לא מוותרת בקלות: ניסיתי פלטפורמה ועיקמתי את הקרסול, ניסיתי לעבור בית כדי שיהיה קרוב לעבודה ובתמורה קיבלתי עוד חבורה כחולה. ניסיתי להחביא כפכפים בתיק ולהחליף לעקבים רק בישיבה אבל נפלתי גם מהכיסא, ניסיתי שעות של אימונים בבית, בין הסלון לחדר השינה, והשכנים התלוננו על רעשים מוזרים מהדירה.
איך עושות את זה האחרות? אני כנראה לעולם לא אדע, אולי זה בגנים, אולי שנים של אימונים ואולי זה בכלל סיפור של שיווי משקל. כבר כשהייתי קטנה המורה לספורט אמרה לי שזה לא הצד החזק שלי. ובינינו? אני נופלת גם עם הסניקרס, אז עדיף שיגמר במבוכה ולא עם נקע בקרסול.
אז מה עושים? אפשר כמובן להתפשר על עקב קצת יותר נמוך, כזה שנותן אשליה קטנה ובטוחה. אני כנראה אמשיך לנסות וליפול ולנסות ולקלל ושוב לנסות ולשבור עוד שן. בינתיים במלחמה ביני לבין העקבים אני נוחלת תבוסה, אבל אני שומרת על אופטימיות זהירה. ממש כמו הזהירות שאני נוקטת בירידה במדרגות עם נעלי העקב החדשות.