איור: יהלי זיו
קיץ. יסלחו לי כל המעריצים אבל אני באמת לא מצליחה להבין מה הקטע. זה חם מדי ולח מדי ושמח מדי. בכל יום בשנה אני מעדיפה טיפות של גשם עצבני על פני טיפות סוררות של זיעה, תפוזים על פני אפרסקים, כירבולית חמה במקום מאוורר תקרה, ובאופן כללי פשוט מעדיפה שלא לראות בהונות של זרים, כי בואו נודה על האמת – גם אם אלו שלי אני בקושי מתמודדת.
אבל יותר מהכל, מה אני הכי לא אוהבת בקיץ? את הצורך הזה לצאת החוצה, את הרצון הבלתי מוסבר להסתובב ברחובות, לקבוע עם חברים לדרינק או למסיבת גג או למעגל בים. תעזבו אותי, אני רוצה להישאר בבית. זה לא שאני סגפנית שלא אוהבת לפגוש אנשים, אני פשוט לא רוצה להתחייב על זה, רוצה את האפשרות להישאר בבית גם שבוע בלי רגשות אשם. לצערי, רק בחורף אני מרגישה שיש לגיטימציה לעשות את זה – בקיץ צריך לבלות. מי החליט? כנראה האנשים שאוהבים קיץ, והו, הם רבים מאיתנו.
יכול להיות שהתבגרתי, יכול להיות שנולדתי זקנה – אני נוהגת לאכול קערת מרק גם ביום הכי חם של השנה, אני חובבת סריגה, אני בעלים גאה של מנוי יוקרתי לפילהרמונית, והכי מהכל אני אוהבת את התה עם הלימון והספרים הישנים. דברים כאלו שנוהגים לעשות רק כשקר, לא כשבחוץ מרגיש כמו כירה חשמלית.
נכון, אני מודה, יש לקיץ הרבה יתרונות – אם זה ים ביום של שרב, אם זה קצת נמשים על הפנים או שמלה מאווררת, וכמובן אם זה אבטיח, הו כמה אני אוהבת אבטיח. השאלה מה עושים עם הלחות המציקה, השכנים המזיעים באוטובוס והשמחה הכללית של האנשים מסביבי – בסוף הם עוד יגרמו לי לחייך או להודות שבעצם לא מדובר בעונה כל כך קשה.
אז עד שיחזור החורף יצאתי לשנת קיץ בפוך עם המזגן. ואם במקרה אתעורר חפשו אותי בחוף, כמה שיותר רחוק מכל האנשים, עם לונג ענק, ספר, אוזניות ושמשייה.
אה, ויש גם אבטיח.
ואפילו מלון וענבים וארטיק-קרטיב.
טוב נו, אני מודה – זאת עונה סבירה.