אימון גופני. או כמו שאני קוראת לזה: שעה אחת, שלוש פעמים בשבוע, נצח. בעצם, על מי אני עובדת? 45 דקות ברוטו, מקסימום פעמיים בשבוע, נצח נצחים. לא משנה מה יקרה, אני לעולם לא אצליח לאהוב את זה. אני עושה כי צריך, ואין ברירה אלא להודות – אני הילדה הכי גרועה בכיתה, תמיד הייתי.
בתור ילדה לא הייתי מלכת הכיתה אבל כן הייתי זאת שנפלה אחרי שנתקעה ברגליים של עצמה. אני חסרת קואורדינציה, יש לי שרירים ממרגרינה וסיבולת לב ריאה של קשיש מעשן. מקסימום הספורט שאליו אני רגילה זה ריצה בג'ים מול היפים והאמיצים או יוגה. לא היוגה הדינאמית חלילה, זאת שלא זזים בה, רק נושמים.
ניסיתי לכתת את רגליי לאירובי. ואיך נראה האימון שלי? הוא לא נראה. הייתי נכנסת לאולם ומחפשת את המקום הכי חבוי שאפשר, תמיד בשורה האחרונה, תמיד בצד. הייתי מחפשת את המקום בו אף אחד לא יוכל לראות אותי מקפצת בצעד תימני לימין במקום לשמאל או מאבדת כל שמץ של חן בזמן ירידה ל- Burpee (לא יודעים מה זה? מצבכם כנראה פחות טוב משלי). עד היום אני נזכרת באימה בשיעור זומבה אליו (כבר לא) חברה שכנעה אותי ללכת, תוך הבטחה שקרית לחלוטין שזה כיף חיים. בהתחלה עוד ענטזתי בקושי מהשורה האחרונה, ואז – הפתעה – פתאום כולן הסתובבו ואני מצאתי את עצמי בשורה הראשונה.
ואם כבר, מי אתן הבנות מהשורה הראשונה? האם אתן אמיתיות, אלו עם הרגליים הארוכות, הסניקרס השוות והבטן השטוחה? מי אתן דוגמניות הבית של נייקי, שגם יודעות את כל הצעדים, ניחנתן בחוש קצב מעולה וגם לא קיבלתן בגנים אופציה של זיעה? איך הפנים שלכן לא נהיות אדומות לעולם? אני כבר אחרי ההדגמה נראית כמו כוס בלאדי מרי. אני באמת ובתמים מקנאה בכן ומתפללת בלילות שאולי יום אחד אני אהיה כמו אחת מכן. ואמרו אמן!
כשהייתי קטנה חלמתי שאני זוכה באולימפיאדה. הקפיצה לרוחק נראתה לי הכי שווה אבל הכי רחוק שהצלחתי להגיע היה המרחק בין הפנים שלי למדרכה. עכשיו, כשאני גדולה, אני מבינה שספורטאית אני כנראה כבר לא אהיה, ובמקום אני אמשיך להזיע בסרבול חינני מאחור, לשמוח בלב בכל פעם שיש בפארק מישהו שהוא לא אני, מנסה לעשות שכיבות שמיכה ב- ,TRXולהתלונן. אני הכי טובה בלהתלונן.
רצתי לאימון! (ונפלתי).