איור: יהלי זיו
קיבלתי עוד הזמנה לחתונה. עכשיו, כשעונת שבירת הכוסות כבר בעיצומה, זה זמן טוב להרהר ביני לבין עצמי האם אני בעד או נגד כל הסיפור הזה. לא שלי כמובן (כי אני מאד בעד), אלא חתונות של אחרים.
אני מודה, אני בדרך כלל מחבבת חתונות. אפשר ללבוש הוליווד לכמה שעות, כמויות האוכל מפנקות והאלכוהול המוגזם תמיד מפתה, אני גם אוהבת להזיל דמעה בחופה, להכיר את המשפחה שמאחורי החברה ואפילו מסמפטת את הריקודים לצלילי המוזיקה המופרכת. סך הכל קונספט נחמד.
אבל אין ספק, חתונות מלוות גם בכמה התקלות, ואני לא מדברת על הצ'ק בכניסה (טוב, לא רק עליו). הן הרבה פעמים כוללות מפגשים עם אנשים ששכחנו או שרצינו לשכוח, הן לפעמים דורשות נסיעה להר בצפון סוריה, כולל טרק רגלי בשיא החום לנקודה הכי גבוהה לחופה בשקיעה. הן קלישאתיות וקיטשיות ורומנטיות להחריד, ובסופן את מוצאת על המקרר שלך עשרים תמונות מגנט חדשות בהן את מצולמת מחובקת עם זרים. ואל תחשבו ששכחתי אתכם, הזוגות מז'אנר ה"אנחנו נגד חתונות אז בואו נאסוף את כולם במדבר, ותתלבשו בלבן ותביאו גם אוהל כי נחגוג את האהבה שלנו כל הסופ"ש ואל תשכחו גם משהו לנשנש כי ויתרנו על הקייטרינג בקטע שיתופי". די, אתם מציקים לי.
יש גם את החתונות שבהן ההנאה מראש מוטלת בספק, למשל חתונות מהעבודה – רק על הלבטים אם לבוא או לא לבוא יורדת לי שנה מהחיים. ואם כבר לבוא אז אסור לעשות את הדבר שבשבילו חתונות נוצרו – להשתכר. כי מי רוצה שצילה מהחשבונות תראה אותך מרוחה על האסלה כשהבנדוד של החתן מחזיק לך את השיער? אני מסרבת להיות זאת שיזכרו אותה בתור מי שעשתה מעצמה צחוק בחתונה של מיכל מכח אדם.
גם חתונות של המשפחה זה מסובך, עם כל ה"בקרוב אצלך" והמבטים הבוחנים והדוד המשוגע וכל האנשים שיש בינכם קשר דם אבל את לא זוכרת איך קוראים להם בכלל. והכי חשוב מהכל, האם אני נחשבת בצ'ק של ההורים גם אם אני כבר בת 30?
אז קולולולו וברכות לזוג הצעיר, אני מאשרת הגעה ללא בן זוגה, אבוא לשמוח בשמחתכם ולשתות לכם מהכוס, אלבש שמלה יפה ואנגב מהסטילטו את האבק, רק תעשו לי טובה – תתחתנו ברדיוס שלא עולה על חמישה קילומטרים מהבית שלי ובבקשה בלי אמצע שבוע ובלי חופות ארוכות. אני רוצה חגיגה!