איור: יהלי זיו
אחד מהסימנים המובהקים של הקיץ שהגיע פתאום (והוא ממש לא היה מוזמן – לקריאת הפוסט בנושא) אלו מאות אנשים שאורזים את עצמם ואת מטלטליהם ומעבירים את עצמם לדירה חדשה ומצוחצחת במקרה הטוב, או אם הם חיים בציר יפו תל אביב כנראה לחדרון קטן ומתפורר, שלו בקרוב יקראו בית. בקיצור, הייתי צריכה לעבור דירה.
אני שונאת לעבור דירה. אל תדברו איתי על זה שכל שינוי לטובה, אל תזכירו לי בכלל התחלה חדשה. תנו לי את אותו סלון ישן וכורסה מתפרקת, תנו לי את השכן המשוגע ואת השכנה שצועקת, רק אל תבקשו ממני להכניס את כל החיים שלי לקרטונים כדי להוציא אותם שוב במקום אחר על המפה.
אבל לפעמים יש מצבים כאלו, גם אחרי 10 שנים, שפתאום בעל הבית צריך את הדירה לאחד הילדים או שהוא מוכר או שהוא שובר או שהוא סתם החליט לקנות מכונית חדשה על חשבונכם. וכן, בסוף זה הגיע גם אליי, והבנתי שאין ברירה – צריך להתארגן על אריזה והובלה ואולי גם ספה חדשה. אה כן, וגם על דירה.
אם לרגע חשבתי שזה לא יהיה כל כך נורא לעבור לבית חדש, אז די מהר גיליתי שטעיתי. זה מתחיל בחיפוש ביד 2 ובעיתון ובפייסבוק בקבוצת "דירות להשכרה" ו"דירות שוות להשכרה" ו"דירות להשכרה בין חברים" ו"נגמרו השמות של הקבוצות אבל גם פה יש דירות להשכרה שכנראה ראיתם בכל שאר הקבוצות". זה ממשיך בביקורים בעשרות דירות, בפגישות עם בעלי בית פוטנציאלים ומתווכים ערמומיים, וזה לרוב נגמר בהרבה ציפיות, מלאן שברונות לב ובסוף בסוף הרגע המיוחל – חוזה סטנדרטי עם ערבות בנקאית ובלי אופציה להארכה.
ואז השיפוץ – אני מגלה מושגים חדשים כמו רובה והארקה, אני מגלה בעלי מקצוע שלא ידעתי שקיימים. ואז אני הורסת את הטרגוט הפייסבוקי שלי לעד בחיפושים אחר ריהוט לבית, אני הופכת להיות הבסטיז של המאבטח באיקאה והכי הרבה מהכל אני בלחץ. הרבה מאד לחץ – מה אעשה אם הספה תצא בצבע לא מוצלח או שהקרמיקה במטבח לא תתאים לפרקט? איך אוכל לחיות בדירה שבה בארונות יש רק חמישה מדפים במקום שישה ואיפה אשים את המיקרו? אני בכלל צריכה מיקרו?
וזה עוד לפני שדיברתי על האריזות – על ימים ארוכים בהם אני אורזת עוד ועוד ועוד ומגלה שיש עוד כל כך הרבה. על איך שאני נשבעת לעצמי שדי עם הפיצ'יפקעס ואז לא מצליחה לזרוק את תעודת סיום קורס אורגת מקרמה מצטיינת מלפני 15 שנה. עוד לא הגעתי להובלה ולפירוק וזה שעד עכשיו לא מצאתי את כוסס הציפורניים והמשייף ועל זה שאני צריכה מניקור. וגם מסאז' ואולי גם כמה לילות של שינה.
כמו שאתם מבינים, בסוף הכל עבר ממש לא בסדר, כל מה שיכול היה לקרות קרה אבל הנה אני בדירה חדשה, בשכונה חדשה, שרועה על הספה היפה ומנסה להיזכר איפה לעזאזל מדליקים כאן את האור.
טוב נו, אני כבר אשב לבד, בחושך.