כתבה: הילה רגב, צילומים: לייה ניידיץ'
בנעליה: פעם בחודש אנחנו שולחים נעליים בהפתעה להילה רגב. האתגר: להתהלך בהן יום אחד לפחות ולדווח לנו מה קרה לה בדרך
עם הגעתה של הילדה השלישית אני מבינה שהבעל ואני נאחזים בתל אביב כאילו היינו רוז על דלת העץ אחרי שהטיטניק טבעה והמשכורות שלנו הן ליאונרדו די קפריו במים. קופאות ושוקעות. עד כה הייתי בהכחשה על העניין הזה, אבל כשהוא מסיים לארגן מחדש את חדר השינה שלנו עם מיטת התינוקת אני מבינה שככה מרגישים אסירים בטחוניים בכלא גלבוע. גם לי מתחשק לחפור מנהרה החוצה. איך אפשר לישון ככה? בלי מקום לנשום. לזוז. להתקפל במיטה מתחת לפוך ולצעוק על הילדות "לאמא לא מתחשק להיות אמא עכשיו, בסדר? אמא רק רוצה לאכול שוקולד תפוז ולחכות שיגיע החורף, טוב?". אבל אי אפשר. הן באות ומתיישבות עלי ומתחילות לספר לי על החלומות שלהן בפירוט משמים. בכולם גם יש אמהות שמתות ומוחלפות באמהות צעירות יותר שאוהבות לשחק בברביות ולהכין ביחד עוגיות. מאד אדיפאלי לדעתי. החלק הכי נורא של הקרבת החדר שלי למען הדור הבא הוא איבוד קשר עם המציאות. יותר נכון עם המראה הגדולה (והמרזה) שדרכה חייתי את חיי. היא הורדה אחר כבוד למקלט למטה כדי לפנות מקום והשאירה אותי תלושה לגמרי. אין לי מושג איך אני נראית. אני משתקפת לעצמי רק במראות קטנות שמגיעות עם תכשירי איפור או עם המראה החצי שבורה באמבטיה שלדעתי עושה לי גזלייטינג. לפעמים אני מסתכלת על האישה העייפה והמרוטה שמצחצחת מולה שיניים ואין לי מושג מי זו.
זה לוקח קצת זמן להפנים שאני מסתובבת בעולם כשאין לי מושג איך אני נראית, אבל אני די מרוצה מזה. למדתי להמיר את כל המכנסיים שלי מג'ינסים לטרנינגים עם גומי שלא לוחץ על הבטן, מה זה בשבילי להבחין אם יש לי שפם או אם החולצה מתאימה לנעליים. "בכלל" אני מרגיעה את עצמי בפמיניזם "פעם הקדשתי כל כך הרבה זמן למראה החיצוני שלי, לנראות שלי. הכשלתי במו ידיי את ההתקדמות שלי בעולם הפטריאכלי. עכשיו אני כולי מפוקסת, החוץ לא חשוב. רק הפנים, רגע, מה זה, סופגניה? יש לכם גם עם ריבת חלב?". בעיקרון תיכננתי להימנע ממראות עד גיל המעבר ואז ממילא אהפוך לשקופה, אבל שכחתי שאני האויב הכי נורא של עצמי. ועצמי קבעה לי תור לספא כבר לפני חודשיים, או לפחות זה מה שפקידת הקבלה האסרטיבית מתעקשת עליו עכשיו. "אבל יש לכן מראות שם" אני מנסה להסביר לה את האג'נדה החדשה שלי "אני לא בטוחה שמתאים לי להגיע לסיטואציה מלחיצה כל כך בשלב זה של חיי". הפקידה כולה הבנה. "אין בעיה לבטל" היא אומרת במומחיות "רק נצטרך לנכות מהאשראי את דמי הביטול שהם כמובן ללא החזר". פחח. ימות העולם ואני לא אשלם דמי ביטול. הגיע הזמן לפגוש את עצמי.
עטופה בחלוק רך מכביסות וכפכפים שהבאתי מהבית אני נעמדת במלתחות. האור רך, המוזיקה מרגיעה והלוקר שלי הוא בדיוק מול מראת גוף בגודל מלא. "זה עכשיו או לעולם לא" אני נושמת נשימות שטוחות ומעודדת את עצמי מבפנים "בואי נראה איך נראה גוף אחרי שלוש לידות ותזונה שכוללת בעיקר גבינה צהובה וגולדה! תהיי אמיצה!".זה לוקח דקה ואני מבינה שאני לא רוצה להיות אמיצה. אני רוצה להתחבא במקלחון עם המים הרותחים בפינה ושמי שצריך יביא לי קפה מדי פעם. מי אני. מה אני. מתי הפכתי לציור של פיקאסו? כל האיברים קיימים, אבל אף אחד מהם לא במקום. הכל רך, נוזלי. אני הגרסא האנושית של ביצת עין בקפה ארומה. "אלוהים" אני אומרת לעצמי בפחד תוך כדי שאני ממששת את הבטן – "אני עוד עלולה להתחיל לעשות פילאטיס!".
החוויה המזעזעת מהספא עדיין מרוחה לי על הפנים כשאני מגיעה הביתה (הבעל: "מי מת?" אני: "הדימוי העצמי שלי") ומגלה חבילה חדשה משופרא. כבר חודש שני ברציפות שאני מקבלת בהפתעה זוג נעליים במסגרת פרויקט #בנעליה ומתבקשת להתהלך איתן בעולם ולהבין אם הן מתאימות לי. "אני צריכה משהו מחזק, אני צריכה משהו מפציץ" אני מתפללת לשופרא "נצנצים, חדי קרן, מטאלי. מועדוני סקס באירופה. כל מה שיטשטש את מה שאני מרגישה עכשיו. תנו לי MD עם ספידה". ואז אני פותחת ויש שם זוג נעליים ורודות ורכות של ARO עם פרנזים. אם פוקהונטס הייתה מתברגנת ומסכימה לקבל סמכות של גבר, זה מה שהיא הייתה נועלת. לצערי, אינני אינדיאנית.
במשך יומיים אני מסרבת אפילו להסתכל עליהן. גם ככה אני במשבר זהות ומאוכזבת מעצמי ומהיקום. אבל יוצא איזה בוקר לחוץ שבו כולנו מאחרים ואני צריכה להתנעל מהר ולצאת והן עלי. מרגישות כמו ענן צמר גפן ורוד שעוטף אותי. הן אפילו מתאימות לטרנינג החדש שקניתי. באתר של שופרא אני מבינה שהאג'נדה של המותג היא בעצם נעלי בית שאפשר להסתובב איתן בחוץ. כלומר, הן קוראות לזה "לוק מיושן ונינוח עם טאצ' של רטרו", אבל בואו. הן בעצם נעליים שיקומיות לגוף נטוש. משהו בהן דורש להאיט ולהיות יותר נעימה לעצמי כרגע. אני לא אתחיל לזמזם "הבאתי חיים לעולם, זה בסדר שהגוף שלי נראה כמו פרויקט פינוי בינוי", כי לי זה לא בסדר. אני מתגעגעת לגוף של עצמי מלפני כן. אבל אני גם מבינה שזה המצב כרגע ולגם לרכות יש יתרונות. למשל מאד נעים לשכב עלי ולספר לי חלומות. במשך שעות. אין, שבוע הבא, פילאטיס.
עם יד על הארנק: האם הייתי בוחרת בהן בעצמי? לא הייתי נעצרת אפילו על הסקשן שלהן באתר. הן לנשים עם יותר חוכמת חיים ממני ובית מלא עציצים.
מדד הסביבה: חברת פייסבוק שפגשתי במציאות היללה את הבחירות שלי וציינה שהצבע מושלם לעונה. הסכמתי.
מתי אנעל אותן שוב? כשאצטרך חיבוק, כלומר כל הזמן, כלומר עכשיו
ולסיום, מילה משופרא: הילה, רצית נצנצים אבל הבוהו-שיק הנוח דווקא מתאים לך לעיניים. אמצי אותו, פליז.