כתבה: הילה רגב, צילומים: לייה ניידיץ'
בנעליה: פעם בחודש אנחנו שולחים נעליים בהפתעה להילה רגב. האתגר: להתהלך בהן יום אחד לפחות ולדווח לנו מה קרה לה בדרך
הנורה האדומה שהופיעה בהודעת היח"צ "ההשקה תיערך באיצטדיון האולימפי בתל אביב" לא הבהבה לי. מה זה לא הבהבה? המוח שלי קיטלג את זה אוטומטית כמידע לא רלוונטי והעדיף להתמקד בתמונה: אישה צעירה ופוטוגנית, שוכבת על ספה בגווני כחול רויאל עם טרנינג מושלם בגווני חול רגועים. מאחוריה יש עציץ מונטסרה וחלון נקי. "המותג האהוב משיק קולקציית בגדי פנאי חדשה" היה כתוב שם באותיות זוהרות "הנך מוזמנת. ההזמנה אישית ולא ניתנת להעברה". הבטתי באישה על הספה והבנתי שמצאתי את האירוע הנכון לבצע בו הופעת בכורה מאז תום החל"ד. משהו רגוע, בגווני אבן. אישה בטרנינג על הספה. קולקציה חדשה של 'בגדי פנאי' או כמו שקוראים לזה בתקופת הקורונה – בגד שאני יכולה לעלות איתו בזום מהבית. מושלם בשבילי, אני מגיעה. "אז אני מתאמת לך מונית מהבית" אמרה היחצ "וניפגש באיצטדיון האולימפי". אף נורה חשודה לא נדלקה. מה אני, חשדניסטית?
פאסט פורוורד, יומיים לאחר מכן ואני עומדת בתוך הסיוט של חיי. במרכז האיצטדיון ניצב די.ג'יי בווליום שנועד להעביר אנשים לקצבת נכות. מסביבי הגיל הממוצע הוא שש עשרה עד עשרים וחמש וכולן עם בגדי יוגה מהסוג שעושה לך שיקוף רחם וחשיפת סרעפת. כולן מצטלמות ליד קיר הלוגו, קופצות לתוך בריכת כדורים פוטוגנית ומסתובבות עם בקבוקי מים רב פעמיים ומקל סלפי. אני באתי בטרנינג. כמעט הבאתי איתי ספה. אני לחלוטין לא שייכת לפה. אני לובשת חזיית הנקה למען השם. "איזה כיף שבאת!!" היח"צ מחבקת אותי כשהיא מחזיקה קטלבלס בצבעי ורוד וירוק, צבעי המותג. "הגעת בדיוק בזמן לשיעור כוח שאנחנו מעבירות בסטרימינג!!!" היא מתרגשת כאילו הציעו לה כרגע פחמימה ולא לקפוץ במקום עשרים פעם ולנסות לחייך תוך כדי. "את עוקבת אחרינו בטיקטוק, נכון?". מעולם לא הרגשתי זקנה יותר. "אבורד, אבורד" צועק עלי המוח שלי. "קחי בורקס לדרך, קחי בורקס לדרך!" צועקת עלי הבטן שלי. ואני מבצעת את שני המהלכים האלה ביחד. ובורחת משם עם יוגורט מותסס בצ'יה בתוך תיק. "בורקס עלק" אני נוזפת בבטן שלי "את באילוז' עמוק".
האמת שזה מה שאני מרגישה מאז שחזרתי מחופשת הלידה לעולם האמיתי. כאילו עברתי לממד אחר שבו כל החוקים שונים ואני פשוט מנסה להדביק את הקצב. משיוט חסר סטרס בין מוזיאונים בתי קפה והחלפות חיתולים לחבית לחץ שבה אף פעם אין זמן לכלום ותמיד יש פרויקטים באוויר שלא מגיעים אליהם. ומילא ההרגשה הפנימית. גם מבחוץ אני נראית כאילו שכחו אותי מתחת לגשר. אני רגילה להתנהל בעולם תחת תווית 'נוח'. עכשיו דורשים ממני להגיע לפגישות כשאני לבושה ב'רלוונטי' ועוד בבגדים בלי כתמים. כאילו העולם השתגע. זו גם המחשבה הראשונה שלי כשאני פותחת את קופסת הנעליים החדשה במסגרת אתגר #בנעליה. מגפונים דמויי עור של NR RAPISARDI בצבע לבן (עכשיו ב-30% הנחה), עם סוליית טרקטור חצי שקופה, פשוט שוכבים שם ולועגים לי. "את לא ראויה" אני שומעת את הלחישה שלהם, "אנחנו מיועדים לנשים מגניבות בהרבה. כמו מעצבת מוצר בהייסטקס שהיא גם בריסטה מתמחה בקולד ברו ויוצאת עם מקעקע שאין אליו תורים עד 2023. מה לך, אמא מהפרברים ולמגפונים האלה? נגמרו הבירקנשטוק בעולם?".
אני יודעת מה אתן חושבות בנקודה זו. המצב של הילה כל כך חמור שהיא התחילה לתמלל את חוסר הביטחון שלה דרך מגפונים. ואתן צודקות. המצב באמת חמור. לכן נתתי למגפונים הללו לנוח בקופסה לפחות שבוע עד שהעזתי לצאת איתן החוצה. צירפתי להן שמלה אופנתית עם גרבי ברך וכובע חורפי ונעמדתי מול הראי. "את אישה בוגרת עם ניסיון חיים. את אמא לשלוש. את לא צריכה להוכיח שום דבר לאף אחד. את מגניבה. את מגניבה. רגע, לבשתי חזייה?". לבשתי. בפגישה, רק אני והמתמחה בת העשרים פלוס שלי, כולה רעננות ועוקבים, ניסיתי לשדר עסקים כרגיל. אני קול, אני באלמנט שלי. "מה זה הילה, מגפיים חדשים?" היא שאלה "אה, אלה. כן, משהו חדש שאני מנסה. אוהבת?". היא בהתה בהן עוד קצת "סופר קול. רוצה שאסביר לך שוב על ההאשטגים של הטיקטוק?". "ברור" אמרתי מחייכת "מתה על טיקטוק. נראה לך שמגישים פה בורקס?"
עם יד על הארנק: האם הייתי בוחרת בהן בעצמי? אני? מגפונים עם סוליית טרקטור? לא היו מגיעים עצמונית לסל הקניות שלי וחבל
מדד הסביבה: אני להיט אצל בנות העשרים וגם הילדות כבר רבו ביניהן מי תקבל אותן כשאמות
מתי אנעל אותן שוב? במשורה. הנעליים הן מהסוג שמשפשף את החלק האחורי של הרגל בהתחלה ולכן כדאי בהתחלה לנסות עם גרביים עבות או פלסטר ייעודי.
ולסיום מילה משופרא: הם יפים גם עם הטרנינג! פלוס 100% טבעוניים.