פינה מאוירת המוקדשת לתלבושות הכי אייקוניות מהסרטים ולהשפעה שהיתה להן על עולם האופנה. מאיירת: Yanori
לא הרבה דמויות היסטוריות מוכרות לנו בגלל קאצ' פרייז אחד, ועוד כזה שבכלל מיוחס להן בטעות, אבל מארי אנטואנט, מלכת צרפת והאישה מאחורי "אין לחם תאכלו עוגות" (לכאורה) הפכה לאחת מנשות המלוכה הידועות והשנואות בהיסטוריה בזכות המשפט הזה. דמותה היתה במשך שנים סמל למונרכיה המיושנת ולניתוק בין השלטון לעם, אבל למען האמת מדובר בדמות מורכבת בהרבה. מאז שנות ה-70 עוד ועוד יוצרים, אמנים והיסטוריונים מסתכלים על המרכיבים הפמניסטיים והמרדניים של דמותה, אישה שהעזה לעמוד כנגד כל מה שחונכה אליו.
גם "מארי אנטואנט", סרטה של סופיה קופולה מ-2006, הציע פרשנות מיוחדת לסיפור שלה. קופולה התבססה על הביוגרפיה שכתבה אנטוניה פרייז'ר על המלכה, שהתייחס לצד הטרגי של חייה, לילדה שהונחתה לחצר המלוכה ולא היו לה את האמצעים או ההכשרה לשלוט. מארי אנטואנט של קופולה (בגילומה המופתי של קירסטן דנסט) היא נערה ילדותית, נאיבית ולא מגובשת. בת מפונקת למשפחה אוסטרית מיוחסת, שבגיל 14 נעקרה מחייה בעקבות שידוך פוליטי. הקריעה היתה כה אכזרית ומהירה, שהיא לא הספיקה אפילו לקחת איתה את כלבה האהוב או את בגדיה. בחצר ורסאי, הבית החדש שלה, היא נחשפה לתרבות חדשה והזויה, עם גינונים לא ברורים, ונדרשה להתאים עצמה אליהם במהירות.
במלאכת הרכבת התסריט קופולה בהחלט התייחסה לפן התקופתי, אבל התוצאה הסופית עכשווית ומעודכנת, בעיקר בזכות הפסקול וקריצות הסטייל הקטנות (כמו ה-Сonverse, שמציצים לרגע). היא סיפרה שלא היתה לה כוונה לביים סרט שיהיה מדויק תקופתית, אלא להעביר את הסיפור בדרך שלה, לגרום לצופים ללכת לאיבוד בחצרות ורסאי, יחד עם המלכה הצעירה. בסופו של דבר, הנושא שעניין אותה הוא לא היסטורי, אלא עיצוב הזהות הנשית מתוך נקודת מבט עכשווית.
המלבישה של הסרט היא מילנה גונרו (Milena Canonero), אחת ממעצבות התלבושות המוכרות של הוליווד וזוכת אוסקר ארבע פעמים (כולל על הסרט הזה). גונרו יצרה כמה מאות תלבושות עבור הסרט, מתוכן כ-70 עבור הדמות הראשית. בהתאם לגישה של קופולה, גם גונרו לא נשארה נאמנה לתקופה, אלא לקחה ממנה את האלמנטים הוויזואליים ששירתו אותה ואת אלו שלא היא החליפה באחרים, עדכניים יותר. למשל, היא החליטה לשמור על הגזרה הכללית של השמלות מהתקופה, אבל השתמשה בצבעוניות וחומריות שעוד לא הייתה קיימת אז.
ובכלל, לצבע של הבדים ולסגנון השמלות יש קשר ישיר להתפתחות הדמות והעלילה. שמלות מבדים קלילים ובהירים של הנערה הנאיבית וקלת הדעת מארי, הופכות להיות מורכבות יותר, עם צבעים עזים והרבה אקסוסריז, עם הקשיים בחיי הנישואין וההתמודדות עם החצר המלכותי. אחרי הלידה מארי בוחרת בשמלות פשוטות, ללא מחוך וללא תסרוקות מורכבות. ולקראת הסוף התלבושות הופכות צנועות, עם צבעוניות כהה ונוקשה, כנבואה לעתיד הטרגי הקרב לבוא.
גונרו סיפרה בראיונות שאת ההשראה לצבעוניות הפסטלית קיבלה ממארז מקרונים שקיבלה במתנה מקופולה. המאפים והעוגות עזרו לייצר את האווירה מתוקה-סכרינית של הנאה והילולה, שהיה חשוב לקופולה להשיג. ולא סתם הם קיבלו את אותה תשומת הלב כמו התלבושות והתסרוקות, עם פלאים מהקונדיטוריה הצרפתית שהשתלבו בחדרי הארמון.
נעליים בהשראת הסרט, איור: Yanori
את הנעליים של מארי עיצב מנולו בלאניק (Manolo Blahnik), שיצר כ-100 זוגות נעליים בהשראת זוגות מן התקופה.
בין מלכת צרפת לאופנה של ימינו
ממבט של ימינו, מארי אנטואנט היתה למעשה אייקון אופנה, פורצת דרך לזמנה. היא בחרה באופנה ככלי לביטוי עוצמתה ומאחורי כל הופעה פומבית שלה עמדה אזעקת טרנד שכבשה את נשות החברה הגבוהה. למשל תסרוקת ה"פוף": פאה מהודרת וגבוהה, ששילבה בתוכה אלמנטים סגנוניים שונים כגון פרחים וסרטים. המלכה אמנם לא המציאה את התסרוקת, אך הפכה אותה לסימן ההיכר שלה והשתמשה בה כדי להעביר מסרים כמו תמיכה בצי הצרפתי.
בתקופות מאוחרות יותר היא ויתרה על המחוך והתכשיטים היקרים והחליפה אותם בסרט משי דקיק על צווארה. ונשות הממלכה? גם, בעקבותיה.
ומה בין זה לבין אופנה עכשווית? החל משנות ה-90 של המאה ה-20 התחלנו לראות מעצבי על שמרפררים בתצוגות שלהם לתקופת המאה ה-18 בכלל ולמארי אנטואנט בפרט (ויויאן ווסטווד 95, דיור 98 ועוד). הגל השני היה בין השנים 2005-2014 (בלנסיאגה 2006, ולנטינו 2010, דיור 2012, שאנל 2013 ועוד) והגל האחרון היה בשנים האחרונות. הנה כמה מהנציגים הבולטים, שבדומה לסרט בחרו לחבר בין שתי תקופות ולשלב בין העולמות כדי ליצור משהו חדש:
טום בראון, אביב 20. איור: Yanori
Thom Browne, Spring 2020
טום בראון קרא לתצוגת האופנה של אביב 2020 "קאנטרי קלאב ורסאי", במטרה לשלב בין עולם הספורט לבין חצר המלוכה של ורסאי במאה ה-18. הוא השתמש בחצאיות רחבות האופייניות לתקופה לצד צורות של כדור ואטריבוטים של מדי ספורט.
הוא בחר צבעוניות פסטלית עדינה לצד צבעי ההיכר של המותג (פסים אדום לבן וכחול):
טום בראון, אביב 20. איור: Yanori
Moschino, Autumn 2020
ג'רמי סקוט, המנהל הקריאטיבי של המותג, הסביר שפנה לתקופתה של מארי אנטואנט כי המצב הפוליטי בעולם הזכיר לו את מצבה של צרפת טרום המהפכה, כשהשלטון מנותק מהעם ויש פנייה לשפע חומרי ומטריאליסטי. מכיוון שהאופנה של אותה תקופה מזוהה עם נהנתנות, אושר והוללות בקרב האצולה, הוא החליט להשתמש באותה אסתטיקה. הסט של תצוגת האופנה עוצב בהשראת ורסאי, כולל נברשות קריסטל, וילונות קטיפה, חלונות מקושטים בעיטורי זהב.
והדובדבן על הקצפת של התצוגה – שמלות בצורת עוגת קומות, המזכירות את העוגות של קופולה (גם אם סקוט לא העיד על הסרט כאחד ממקורות ההשראה שלו):
מוסקינו, אביב 20. איור של Yanori
Comme Des Garcons, Fall 2016
הנושא של הקולקציה היה הפאנק של המאה ה-18, תוך שריי קוואקובו, המעצבת, התחברה לרוח המרדנית של מארי אנטואנט וניסתה לדמיין כיצד פאנקיסטים היו מתלבשים באותה תקופה. הקולקציה עשירה בבדים פרחוניים בהשראת גני ורסאי. בנוסף, קוואקובו שיחקה עם הסילואט המפורסם של השמלה הרחבה, פירקה והרכיבה אותו מחדש בהשראת הפוטוריזם.
בין אם עולם האופנה יודה בכך ובין אם לא, למארי אנטואנט של קופולה יש תפקיד בשינוי דעת הקהל על מלכת צרפת השנויה במחלוקת, לפחות מהבחינה הפמיניסטית-אופנתית. זאת בזכות היכולת שלה להעביר מסרים באמצעות אסתטיקה מדויקת ומוקפדת, שנצרבת בעין וסוחפת אחריה את הצופים בה. קצת כמו מארי עצמה.