טיול משפחתי אחד לגרנובל באלפים הצרפתים הספיק למאיה יופה ובעלה לסגור טיסה לכיוון אחד. אבל האם הקראש החדש מתאים לטווח הארוך? טור חדש על רילוקיישן.

בבוקר חם של סוף אוגוסט הגענו לבריכה העירונית וסוף סוף לא היינו לבד. כבר התחלתי לחשוב שאין בכלל ילדים בעיר הזו ונידונתי לשחק עם הילדים שלי בגן המשחקים לנצח, אבל הנה, תודה לאל, נמצאו הילדים האבודים של העיר ושנת הלימודים יכולה להיפתח. אנחנו, שכבר לא בדיוק תיירים אבל בהחלט לא מקומיים, עדיין מנסים למצוא את מקומנו במרחב ולבנות לנו שגרה חדשה. 

בבקרים אני עובדת בקפה, יש שניים שאני אוהבת במיוחד; באחד המזגן בינוני אבל האינטרנט חזק ובשני בדיוק להפך. זה הזמן האהוב עליי ביום, שעתיים שבהן אני לא אמא של אף אחד, אני רק מאיה; היצירתית, המקצועית, המסודרת והמדויקת. בכל זאת, אלו רק שעתיים. בימים שאני צריכה לכתוב ואין לי הרבה השראה אני מזמינה קפוצ'ינו מפנק ופרוסת עוגה, ובימים שאני צריכה לנקות את האינבוקס אני מסתפקת באספרסו ארוך וניגשת למשימה.

השיחה עם הבריסטה מתארכת מפעם לפעם ואני זוכה למחמאות על הצרפתית החמודה שלי – זו שעוד חלודה קצת בקצוות, מתובלת במבטא שאי אפשר לזהות ובעיקר, נטולת סלנג או סגנון. בכל זאת, צרפתית שנלמדה בבית הספר הישראלי על שם משה שרת בפריז של 1998 ונותרה רדומה בשני העשורים האחרונים. המרצה שלי לעיצוב הייתה אומרת שהצרפתית שלי מזיעה ממאמץ, מנסה לשווא לחפות על העובדה שבעצם לא דיברתי עם מבוגרים מאז כיתה ט'. זה מתבטא בעיקר באינסטינקט המוטעה שלי לפנות בצורת הנימוס המוגזמת של הצרפתים, כלומר, לדבר אל מישהו ב"אתם" במקום "אתה". מבלי להתכוון, זה בורח לי בתחילת משפט, מה שגורם לי להרגיש טרחנית ומיושנת, בעיקר כשאני שמה לב שבכל מקום פונים אליי בפנייה הידידותית והקולית, זאת שחינכו אותי שנשלפת רק לאחר היכרות מעמיקה, או לחילופין, בשיח בין ילדים קטנים.

אולי זה הסיפור יוצא הדופן שלנו שמעורר סקרנות ואולי זו אווירת הכפר הקטן, אבל אני מתחילה להבין שהצרפתים של 2023, או לפחות אלו שמכינים קולד ברו עם חלב שיבולת שועל, הרבה יותר חמימים מאלו של פריז בסוף שנות ה-90, וזה מנחם אותי מאוד. לדבר כל הזמן בגוף שלישי רבים זה מעייף. בכל מקום שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו אנחנו זוכים למטר שאלות וזוגות עיניים סקרניות. כנראה שלא כל יום משפחה ישראלית פשוט בוחרת לעבור לגור בבירת האלפים הצרפתים.

מטרת המעבר שלנו הייתה גם כדי להתכנס קצת, לחמוק מהקלחת והעומס שיוצרות מערכות יחסים עם משפחות מורחבות, מעגלי חברים רבים, קשרי קהילה, ועדי גנים ועשרות קבוצות וואטסאפ אחרות שנמצאות על מיוט. יש משהו כל כך משחרר בלהיות אינקוגניטו, סתם עוד אישה, גם בעיר קטנה יחסית. אפשר לחטט באף ולא בדיסקרטיות, אפשר אפילו להוציא את התחתונים מהתחת בלא מפריע, והשיא? אפשר לרכל בעברית, השפה הסודית שלנו. וכן, כבר שאלו אותי רק מאה פעם אם אני לא מפחדת לעבור לגור בחו"ל כי מי יעזור לי אם אני אפול ברחוב. זו אחת הסיבות שאני מקפידה לנעול רק סניקרס (של גולה, כן?), אבל אחרי שבועות ארוכים בלי דרינק עם חברות, בלי רכילות על הספסל בגינה או אפילו היתקלות בשכנה בסופר, אני חווה כאבי פנטום חברתיים; אני מדמיינת אנשים רנדומליים שאני מכירה מהחיים הקודמים שלי, חולפים על פניי ברחובות גרנובל. מרחוק ורק לרגע, אני חושבת לעצמי "יא! איזה כיף, הנה זאתי, מה היא עושה כאן?", אבל מבינה מיד שהמוח שלי מהתל בי וזו סתם מישהי שאולי קצת דומה לה. 

הגעגועים לארץ עוד לא מאוד מורגשים, אבל הם מתחילים להתגנב ולעקצץ ברגעים הכי לא מתאימים. כמו נגיד בשעת צהריים כשממש רוצים לנגב צלחת חומוס, או לנסוע להורים לארוחת שישי. על מי אני עובדת, זה לא רק החומוס, או הפתיתים, נראה לי שאני פשוט צריכה לראות פרצוף מוכר.

עד כה נתקלתי רק בישראלית אחת. זה היה בשבוע הראשון שלנו פה. היא שמעה אותנו מדברים עברית, סיפרה לי שיש כאן קהילה לא קטנה ואפילו קבוצת וואטסאפ בשם "הנשים של גרנובל". שילוב של בהלה וסנוביזם גרם לי לסרב בנימוס ולברוח ממנה כמו מחולת קורונה. זה היה מוקדם מדי וחזק מדי, אבל יש ימים שאני קצת רוצה להיתקל בה שוב. מי יודע, אולי יש פה עוד משפחה ישראלית משוגעת שפשוט החליטה לעבור לגור בבירת האלפים. 

לטורים הקודמים של מאיה >> 

הפוסט מערבה מכאן | החיים כאינקוגניטו הופיע ראשון בשופרא

אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה נגמלת בעל כורחה מהנייד, והכל הודות למלון הכל-כלול ביוון. 

הבעל, הטף וארבעה בריטים בדרגות צריבה משתנות בוהים בי בהשתאות ואימה. אני נמצאת כרגע על ספק גבעה בקצה הריזורט ששילמנו עליו ממיטב כספנו, ספק תל אשפה שהמנקים של חדר האוכל מסליקים בו את כמויות האוכל הבלתי אפשריות שהאורחים העמיסו על הצלחת, ואז החליטו שחבל. רגל ימין שלי מכופפת ושמאל נמתחת לאחור כדי לשמור על שיווי משקל. הזרוע שלי מתוחה למעלה וכף היד אוחזת בחוזקה בסלולר. "הנה, הנה, יש פה ווי-פיי", אני צועקת לקהל שנאסף מתחתיי, חלקם אוכלים גלידה בצבעים זרחניים מהמזנון הצמוד, האחרים שואבים ברעש את הבירה הבינונית שברזים שלה מפוזרים בכל מקום באתר הזה. "רגע, רגע, אני רק אבדוק מיילים", אני צועקת למי שמתחתיי, "אונלי מיילים, איים וורי אימפורטנט אין מיי ג'וב. איי האב טו ריד איט". אבל הווי-פיי נעלם כמו היקף המותניים שלי אחרי שבוע בהכל כלול ביוון. "תרדי בבקשה", הבעל מתחנן, "הן רוצות ללכת לבריכה", ואז מוסיף: "גם פתחו את הגריל בר". ירדתי, אני רק בן אדם, בסופו של דבר. 

את הטיול הזה קבענו אי שם, עוד בשלהי הסתיו, כשהדולר היה נורמטיבי והעתיד אופטימי. מקומות הוזמנו, כרטיסי אשראי גוהצו, נדחו ואז פוצלו וגוהצו שוב, וכולנו ידענו שלא משנה מה – בקיץ יש לנו שבוע סגור מחוץ לגבולות המדינה. תקווה זוהרת לנשום קצת דיוטי ולהשתכשך במי האפסים של בריכת הפעוטות. כל יום רע בעבודה, כל אייטם חדשותי מטורלל נכנסו לפרופורציות. "עוד רגע אוגוסט", נשפתי מול הפיד, "עוד רגע מלון וכל זה לא יהיה רלוונטי". כצפוי, כשהגיע הרגע, החופשה נפלה עליי בהפתעה גמורה. ישנן נשים שמתחטבות, מורטות, רוכשות, מנהלות את האירוע עד לדדליין בשלמותו. אני ניסיתי לסחור בחיתולי ים בוואטסאפ השכונתי רבע שעה לפני שהמונית לשדה הגיעה. ביטוח לטף עשיתי בשדה. סכין גילוח קניתי בדיוטי ורק כשנחתנו על אדמת יוון הקדושה והדלקתי את הסלולר הבנתי מה שכחתי: לעשות חבילה לחו"ל במחיר נורמלי. "יהיה ווי-פיי במלון, נכון?", שאלתי את הבעל בקול רועד, "כי אני חייבת לעדכן באינסטה. איים וורי אימפורטנט, אתה יודע". 

אחרי שעה באוטובוס באי היווני, המקביל בגודלו ובמנטליות שלו לאילת בניינטיז, הבנתי שנפלתי חזק. "נו, מאם", אמרה לי הפקידה עם הגוונים, "ווי אר אה ריזורט אוף קווייט, אנד ווי מעודדים את האורחים שלנו טו דו דיסקונקט. זו חתיכת אקספירימנט". חייכה אליי. לדעתי עברתי אירוע לבבי שקט. ואז תסמיני גמילה קשים, כולל רעידות, ניסיון לרענן את הפיד שוב ושוב ולהבין אם קולטים חדשות מישראל בלווין היווני (התשובה היא לא). משם הדרך לגבעת הזבל הייתה קצרה. הייתי חייבת להתחבר בחזרה לעולם, לאסוף לייקים, תגובות, לברך חברה שילדה. לכתוב טוקבק בווינט, לגלול בטיקטוק, לאסוף רעיונות בלינקדאין, לבדוק מיילים. לחיות בסושיאל. מה בדיוק מצופה ממני לעשות במקום הזה במשך שבוע שלם? להיות אמא במשרה מלאה? אישה אוהבת? לאכול? האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף? 

"אולי תנסי פשוט בלי?", הבעל הסתכל עלי, "להתנתק קצת?". זה היה כל כך מופרך. להתנתק. אבל המים היו כחולים, הילדות היו חמודות והבעל סיפר שיש ערב מקסיקני בחדר האוכל. נעלתי, בכאב, את המכשיר בכספת של החדר ויצאתי לשבוע של גמילה כפויה. היו רעידות. האצבע גללה פיד בלתי נראה. היה עקצוץ קטן בעין ימין, כמו טיק של עצבים. אבל אחרי יומיים זה נרגע. אחרי יומיים הבנתי שכל קשקושי הטף הם בעצם ניסיונות לדון איתי על מצב החיים והתלבושות של נועה קירל. התינוקת קיבלה אישיות והתחילה לגרגר מילים באוטוסטרדה. הבעל נראה רגוע יותר. ישנתי שנ"צ! פעמיים! אחת מהן בשבת! אכלתי במשך שעות וסיימתי ארבעה ספרים, ואז נלחצתי שקראתי את כל הספרים שהבאתי איתי ועשיתי החלפות עם ישראלית אחרת במלון. נשמתי טוב יותר. לא התרגזתי, לא כעסתי. לא עניתי למיילים בפאסיב אגרסיב. לא הרגשתי רגשות אשם או לא מעודכנת או שאולי אני מפספסת משהו. לא עשיתי שיחות על המצב. במשך כמעט שבוע שלם הייתי מנותקת כליל מהרשת ולא קרה כלום. אני לא עד כדי כך חשובה. 

"היה מדהים", ליטפתי את זרועו השזופה של הבעל לקראת הנחיתה. הטף שכבו במושבים לידנו, המומות משמש וסוכר. "להתנתק ככה מהעולם, לא להיות מחוברת כל הזמן, פשוט להיות עם המשפחה שלי, איזו חוויה מדהימה". הוא חייך אליי. בכל זאת לא בכל יום אני אומרת לו שהוא צדק. הגלגלים נגעו באדמת המולדת. הדלקתי את הטלפון. "את יודעת", הוא רכן אליי, "זו המתנה הכי טובה שיכולת לתת למשפחה שלנו". הוא ליטף לי את השיער. "אני יודעת, אני יודעת", נפנפתי אותו, "תן לי רק לבדוק פה מיילים".

הפוסט מאזנת: תוכנית ההתנתקות הופיע ראשון בשופרא