כתבה: שירה עדן
פקחתי עיניים בבהלה, האייפון הבהב 2:17, וצעקות מחרישות אוזניים שעלו מהרחוב גרמו לי לחשוב שמישהו עומד לרסס בכדורי 9 מ"מ את דיזינגוף. קצת שמחתי שאני ספונה בפוך החמים שלי ושההוא מדיזנגוף לא יכול לירות בי. כשההכרה החלה להתפשט בי והקולות מבחוץ התחדדו, הסתבר שזה בכלל אוטו של נחמן מאומן שמרעיד את הלילה שלי, מעצבנים כאלה! נחמן העיר אותי מחלום על דמות בלי ידיים ועם רגל תותבת, ולרגע חשבתי שהיא עומדת מולי בחדר ממש לפני הארון המתפרק שלי, אבל כשמצמצתי את השינה שבי היא התפוגגה כשארית של חלום. כשהרהרתי בה שוב הבנתי שזו לא הייתה סתם דמות, זו הייתי אני, חסרת ידיים ועם רגל תותבת. כאב לי על עצמי אבל לא הצלחתי להשאיר את עיני פקוחות כדי לבאר לעצמי את החלום. חשיכה חמימה עטפה אותי.
המשרד של נעים התברר כהיפך הגמור ממה שדמיינתי כששוחחתי איתו בטלפון אתמול. מזכירה חייכנית קיבלה אותי בכניסה לאחד הבניינים הכי מפוארים והומי אדם בעיר הכי עצבנית בארץ. צעדתי אל תוך משרד רחב מידות, והסתנוורתי מהשמש שחדרה מחלונות הענק ומהרצפה שהייתה מבריקה בקטע מוזר. היה ברור שכל פרט נבחר בקפידה במשרד של נעים – מתחת שולחן הזכוכית הכבד שלו הונח שטיח מעוטר פסים שחורים ואפורים שסחרר אותי, על השולחן ישב לו ספר עב כרס בצבע כחול, כאילו רק כדי לעשות רושם, והספות השחורות היו מהמזמינות שראיתי. תמונה ממגזין זה אנדר סטייטמנט למה שהלך שם, מה שמאוד בלבל אותי בהתחשב בעובדה שבאתי לפגוש אדם שהכינוי שדבק בו היה "המחק". שקט אטום מילא את החלל וריח של אוטו חדש הדף אותי מלנשום עמוק ולהירגע. נעים הציע קפה ממכונת הקפה "הדנדשה שלי" והייתי רחוקה הנהון אחד מקפה חדשני מבית ה"מחק". למזלי התחושה הזו של "אני חייבת לעוף מפה", שהתיישבה לי בבית החזה מהרגע שפסעתי לתוך המשרד, אמרה לו במקומי – "לא תודה". נעים סקר אותי במבטו ולא היה לי אפילו קצה של מושג מה עובר בראשו המאפיר. רציתי להיות יפה בעיניו, כאילו להתאים את עצמי למשרד, וחיוך עלה על פניי כשראיתי שומה מבצבצת מתחת לזקן המסוקס שלו. תהיתי ביני וביני איך עדיין לא נמאס לי לרצות לקבל אישור מכל אדם, דוחה ככל שיהיה מבפנים ובחוץ, שאני פוגשת.
נעים, למזלו, קטע את רצף המחשבות שלי שלא החמיאו לו.
"כן יקירה, במה אני יכול לעזור לך?" חייכתי אליו את חיוך לא אמיתי וחשבתי שזה מאוד מוזר שהאדון המאוד לא אדוני הזה – נעים, "המחק", יצליח לעזור לי במשהו, אבל עלה שנשר ונדבק לחלון המוגזם בגודלו סימן לי ואולי לכולנו שהחורף קרב וזה כנראה הסיכוי האחרון.
"הגעתי למחיקה. זאת אומרת למחוק. להליך מחיקה". חיכיתי שנעים יגיב אבל הוא בהה בי כאילו ידע שיש המשך למשפט.
"רגע זה משהו שניתן לעשות מעכשיו לעכשיו? כלומר עכשיו? או שאני צריכה לעשות פגישה, כאילו לקבוע פגישה נוספת בשביל זה?"
נעים חייך והשומה שוב בלטה תחת הזקן, כנראה שאני לא הראשונה שמגיעה למשרד המפואר והמואר מידי שלו ומתחילה להתבלבל.
"לא", הוא ענה בקול קפה מספר ארבע של אותו הבוקר.
"את הכל נוכל לבצע היום". הוא התעמק בי שוב ועדיין חשתי שהוא לא מרוצה, אני שונאת שלא מרוצים ממני.
"שנתחיל?" נעים ספק את ידיו.