הפינה בה אנחנו מציגים נעליים שהן יצירת אמנות, ליטרלי – אמנים ויוצרים שהתייחסו לנעליים בעבודה שלהם. והפעם – בירגיט יורגנסן:
אנחנו מודים, נעליים בשבילנו הן קודם כל כיף חיים. הן משמחות ונותנות השראה והן המתכון הבטוח שלנו להעלאת מצב הרוח. אבל האמת היא שלנעליים יש גם קונטציות תרבותיות רחבות יותר ומספר רב של אמנים ואמניות השתמשו בהן כדי להעביר ביקורת על מוסכמות חברתיות קיימות. אחת הבולטות היא האמנית והצלמת האוסטרית בירגיט יורגנסן (Birgit Jürgenssen), שיצרה בשנות ה-70 סדרה של עבודות נעליים במטרה לערער על התפקידים הנשיים הקלאסיים, שנקבעו, כמובן, בידי גברים. היא הרבתה להתעסק בפטריארכיה הגברית שהפכה נשים לכלי-משחק, צעצוע לסיפוק הצרכים המיניים והחברתיים של הגברים.
קצת רקע. בירגיט יורגנסן (1949-2003) הצעירה פיתחה מודעות פמיניסטית כבר בימי האוניברסיטה והיא פעלה לקידום אמניות ולייצוג שווה של נשים במוזיאונים (כן, גם עולם האמנות סבל, ועדיין, מחוסר שוויון במתן הזדמנות מספקת לנשים). היא הייתה חלק מקבוצת אמניות פמיניסטיות בשם DIE DAMEN ואחת הנציגות הבולטות בזרם האוונגרדי-פמיניסטי. האמנות שלה המחישה את הדעות הקדומות ואת אווירת הפחד בה נשים חיות בתוך שגרת חייהן, וזאת באמצעות פסלים, ציורים וצילומים שחקרו את היחסים בין חפצי היומיום לתפקיד המצופה מנשים בסביבה שלהן.
העבודות המוקדמות שלה עסקו בעיקר בדרמה של עקרת הבית. למעשה, אחת העבודות המפורסמות שלה מהתקופה הוצגה גם פה, במוזיאון ישראל – Hausfrauen-Küchenschürze ("סינר מטבח לעקרת הבית"), עבודה המציגה תנור הנכרך לצווארה של האישה. בהדרגה, ותוך שהיא מעמיקה את הזהות הפמניסטית ואת המודעות למשחק התפקידים הנשי בתוך העולם הגברי, היא עברה להתעסק בדימויים של נשים חבויות מאחורי תחפושות שונות, כאילו כל תפקידן הוא למלא אחר הפטיש הגברי. היא נהגה להציג נשים מכוסות בפרוות, כמו חיות צייתניות, הפנים שלהן בלתי נראות, מאחורי מסכות, מחייכות אך בוכות, לעתים לא מסוגלות לדבר או אפילו לנשום. בנוסף, היא הרבתה להשתמש בגוף שלה ובפורטרטים עצמיים כדי להמחיש את הביקורת על המכניזם החברתי והתרבותי שאחראי על המצב הזה.
עבודות הנעליים שלה שאבו השראה מתיאוריות פרוידיאניות ומסדרת הנעליים של האמנית הסוריאליסטית מרט אופנהיים (ששווה פוסט בפני עצמה, בקרוב). יורגנסן בחרה לחקור סטריאוטיפים ונושאים פטישיסטים סביב נעליים בכלל ונעלי עקב בפרט, כאובייקט שגברים טענו אותו בתוך הקשר של פולחן מיני. העבודות שלה משלבות בנעליים דימויים מיניים ופטישיסטיים כמו מיטה, פטמות, לבוש BDSM ועוד.
העבודות של יורגנסן אמנם נוצרו בשנות ה-70 של המאה הקודמת אבל גם היום הן מככבות בכמה מעמודי האמנות הבולטים באינסטגרם, כשהן מצליחות לתפוס את תשומת הלב מתוך הגלילה האינסופית של הפיד. ואפשר להבין למה – מעבר לאסתטיקה המרשימה האמירה של יורגנסן רלוונטית גם היום, גם אם לכאורה העולם הפך נאור, מתקדם ושיוויוני יותר.