מאת יעל רוזנולד יניב
בתחילת ינואר 2018, הקים פרדריק ג'וזף את האתר GoFundMe. המטרה: גיוס כספים עבור ילדים שחורים בהארלם. מה יעשו עם הכספים, שאלת? מלגות השכלה גבוהה? נעלי ספורט איכותיות? לא! ג'וזף מכוון להישג אחר, הקרנה של הסרט "הפנתר השחור" בפני בני התשחורת (משחק מילים וכאלה).
אממה? הקמפיין זכה להצלחה מסחררת כזו, שאחרי ששבר לרסיסים את התקרה שהציב לעצמו, הוביל להקמתם של 400 קמפיינים דומים ברחבי העולם, הביא גם תמיכה של סלבס, והפך להיות הקמפיין הויראלי הגדול ביותר בהיסטוריה סביב אירוע בידורי.
כולה סרט, מה הקטע? מעבר לביקורות המהללות (הי, ציון של 97% באתר Rotten Tomatoes זה לא עניין של מה בכך), מדובר בסרט שמרבית שחקניו כהי-עור, שמבוסס על ומפאר את התרבות האפריקאית באופן מובהק, ו"… הוא תנועה, מהפכה בהתגלמותה וחדוות צפייה – הכל במִקשה אחת… כיתת אמן במשמעות של גאווה במי שאתה, המקום ממנו באת ולאן מועדות פניך ופני עמך" (ריאן טרואיט, USA Today).
אם לא הייתי יודעת שזה מארוול והעולם הפנטסטי שהם בוראים במיליונים, הייתי חושבת שמדובר באחרון של ספייק לי.
לי, שחוגג בימים אלה 61 שנות התבוננות אקטיבית-אקטיביסטית בעולם, גדל בברוקלין, ניו יורק, סיים תואר ראשון בקולנוע ועוד אחד תקשורת המונים בהצטיינות, עוד הרבה לפני שפייסבוק קמה ואיפשרה לכולנו לתרגל הצטיינות בתקשורת המונים על בסיס יומי. במהלך לימודיו יצר כמה סרטי סטודנטים שזכו להצלחה. פרויקט הגמר שלו, למשל, הוכתר כמצטיין כל כך, עד שזיכה את לי במענק יצירה מסחרר של 160,000$ עבור סרטו החוץ-סטודנטיאלי הראשון.
כעבור שבועיים הסתיימו צילומי "לא יכולה בלי זה" (1986). הסרט גרף שבעה מיליון דולרים ותקילין. כמו כן, באמריקה של שנות ה-80, עם כל השמרנות מסביב, ספייק לי הציג אישה שחורה, מינית, שבוחרת לנהל מערכות יחסים עם שלושה גברים שונים.
שובר הקופות הקולנועי שהגיע לאחר מכן, "עשה את הדבר הנכון" (1989), הציב את לי באופן חד משמעי כאחד כזה שמשנה היסטוריה. הסרט היה מועמד ל-2 פרסי אוסקר, ל-4 פרסים בפסטיבל קאן ומוגדר עד לימים אלה כאחד מ-25 הסרטים השנויים ביותר במחלוקת של המגזין Enterntainment Weekly.
אז היות ספייק לי במאי שבא להעביר מסר, גם אם זה לא ממש יורד חלק בגרון של כולם, זה סגור ושלו.
אבל מכיוון שקולנוע זו זירה ויזואלית, והמשוואה תמונה 1=1,000 מילים כבר הוכחה מתמטית, בואו נדבר רגע על האסתטיקה של השערורייה.
"לא יכולה בלי זה" ונעליים של סופרה
נולה דרלינג, הדמות הנשית שמחזיקה את כל "לא יכולה בלי זה" על כתפיה הענוגות, מחזיקה מלתחה מלאה בפריטי בייסיק, שאיכשהוא הופכים אצלה למשהו מדויק ומעודכן, עם זווית ארטיסטית היפסטרית שאפשר לראות בשכונות הנכונות גם כיום. שילוב של חולצות צווארון לבנות, ג'ינס בגזרת Mom Jeans, בגדי ים שלמים ושמלות מתנפנפות קיציות, והרבה מודעות עצמית קשה להבנה לפרקים.
ומהשחור-לבן של "לא יכולה בלי זה", להתפוצצות הצבעונית הכאוטית של "עשה את הדבר הנכון".
בסרט, לוקח אותנו ספייק לי לשכונה שלו, עם ההוא שתמיד יושב באותו המקום, ועם בעל הפיצריה הגזלן.
והסטייל? כשנעלי האייר ג'ורדן הלבנות של אחת מהדמויות קשות היום, מוחרמות באופן הסימבולי ביותר ע"י בחור פריוויליגי במדי הקבוצה היריבה, די ברור לנו שטוב לא עומד לצאת מזה. כמו כן, אם מישהו מסתובב בעולם עם טי-שירט "עשה או תמות" וצמד טבעות מפרקים שמצהירות – "אהבה" ו"שנאה", נוכל לשער לאן זה עומד ללכת, לא?
הסטייל הוא בכלל המספר של הסיפור הזה. הסטייל יודע, עוד הרבה לפני שהדמויות יודעות. הבחירות המלבושיות מפסיקות להיות "אופנה", הן הופכות להיות "רוח התקופה".
הסרט "עשה את הדבר הנכון" ונעלי סופרה
עם צבעוניות של גרפיטי ומוטיבים אפריקניים אבסטרקטיים, רחובות ברוקלין בחרו ללבוש חולצות בטן ומכנסונים, לשלב מכנסי פיג'מה עם ג'קט מחויט וללבוש מדי פוטבול כחלק מאאוטפיט יומיומי לגיטימי.
הסרט "עשה את הדבר הנכון" ביטא את אופנת הרחוב – צבעונית, צעקנית לפרצוף, ומאד שחורה.
זו, כמה שנים לאחר מכן, זלגה גם למסלולי התצוגות ולהתנהגות הצרכנים. הסטטיסטיקות סיפרו שמאז יציאת הסרט לקולנוע, מכירות מדי הספורט הכפילו את עצמן. כמו כן, בין השנים 1989 (שנת יציאת הסרט) ל-1993, מסלולי תצוגות בגדי הגברים פשוט התפקעו ממדי קבוצות ספורט, צבעוניים במיוחד ובעלי לוגו בגודל על-חלל. מקריות? I Think NOT.
בימינו אפשר לדבר על הקאמבק של בגדים נושאי לוגואים ענקיים, אמריקה בוייב שמרני והתעוררות של קבוצות שמתחילות יותר ויותר לצאת לרחובות. ואין לדעת לאן עוד נגיע עם זה.
לסיכום, אם אתם רוצים להגיד את זה? תלבשו את זה.
אם אתם רוצים לצעוק את זה? תלבשו ממש צבעוני.
למשל את הסניקרס בקולקציה החדשה של Supra, שתגיע ממש בקרוב לאתר ולסניפים.
