כתבה: הילה רגב, איירה: נגה לבני
אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה של אחרי השביעי באוקטובר מנסה להבין מה הוא הנורמלי החדש. בסוף יצא לנו מזה פודקאסט, אבל זאת הייתה הדרך לשם.
מגרש הספורט בבית הספר שבו מתקיים החוג היקר להחריד של הילדה מנוקד בשלוליות עכורות, מזכרת מטונפת מהגשם שירד פה אתמול. ילדות וילדים בבגדים קצרים משחקים בכדורגל, הורים מתגודדים מעל הסלולר עם מבטים מודאגים, ויש לא מעט אמהות ואבות במדי ב׳ או עם נשק. רובי אמ-16, אקדחים, מישהו אפילו עם סכין בתוך נדן, צמוד לגוף. כנראה הגיע ישר מהשטח לאפטר ונשלח להביא את הילדה בהפתעה. בטח יצא מזה עוד סרטון לטיקטוק. ״גם בשעות החשוכות של הלילה״ כבר מתנגן לי בראש על אוטומט, שזה נהדר, כי לפחות זה דוחק את הריפיט של ״נס וסטילה״. אני מזמזמת את זה לעצמי ותוהה איך הכל השתבש כל כך מהר. הנה אני עומדת, ערב חנוכה, עם סופגניות מפונפנות במחיר דו ספרתי לאחת, ושואבת נחמה מהעובדה שלידי עומד אדם חמוש עם סכין קומנדו מחודדת על החגורה ושיש מקלט בצמוד לאולם. מה קרה לי?
חודשיים אחרי הטבח של ה-7 באוקטובר והמציאות שלי מנסה למצוא לעצמה עוגנים חדשים כדי לא להסתחרר ואז לשקוע בעוד התקף בכי מול הטלוויזיה (סתם, אני לא רואה טלוויזיה בבית. אני מתחבאת במטבח עם הסלולר ומשקרת לילדות שנכנס לי משהו לעין). אחרי ההלם הראשוני והאכילה הרגשית החלטתי שהדרך היחידה לשמור על הראש מעל המים היא להוציא את כל התסכול, הכעס, הפחד והכאב על אנטישמים באינטרנט. יש לי כבר סדר יום. ״גו אדג׳יוקיט יור סלף״ היא ברכת השמש שלי בבוקר. נתוני דמוגרפיה על עזה לפני 1967 ריענון לפני הצהרים. כתיבת ביקורות גוגל גרועות על עסקים אנטישמיים זו הרפיה לפני השינה. ״אבל למה את רבה איתם?״, הבעל שואל כשהוא רואה אותי רועדת מזעם ונאבקת בגוגל טרנסלייט. ״נראה לך שזה משפיע על מישהו? אלו רק בוטים איראניים ואת מוסיפה לטראפיק שלהם. תראי כמה זה מעצבן אותך. בשביל מה?״. ואין לי תשובות, רק רצון לשרוף את כל העולם הנאור ולהחזיר לאחור את השעון. אבל אני לא יכולה לעשות אף אחת מהפעולות הללו ולכן מפנה את זעמי לעוד נערה מפונקת עם קפה של סטארבקס שטוענת לעליונות יהודית לבנה. ״המשפחה שלי נמצאת במזרח התיכון כבר מאות שנים״ אני אומרת לה ״על מה את מדברת? גו אדג׳ויוקיט יור סלף!!״.
הבעירה הפנימית הזו בסושיאל היא כמו מנת סוכר מרוכזת של סופגניית פאדג׳ עם עוגית אוריו עליה ונצנצים (כן יונית, מראות קשים). יש לי היי של שמחה ששוקע מהר מאד ומביא איתו עגמומיות ודיכאון. זו לא תוכנית פעולה לטווח הארוך, בטח לא כשמלחמות הסושיאל של היהודים נראות כרגע כמו מאבק אבוד מראש. ״את חייבת למצוא לעצמך שגרה חדשה״, אומרת לי חברה פסיכולוגית שכרגע מתחזקת רשימת המתנה של חודשיים פלוס. ״זה המצב עכשיו וכדי לשמור על הנפש שלנו, על עצמנו, כדי שיהיה פה עתיד, חייבים לנסות למצוא נקודות אור שידחפו אותנו קדימה. חייבים תקווה״. תקווה כתוכנית עבודה.
אז אני מתחילה בקטנה ומחפשת הודעות על אירוסים ולידות בפייסבוק. תמונות של אנשים שאני לא ממש מכירה קורנות אלי מהמסך ואני ממטירה עליהם ברכות כאילו אני הדודה הרחוקה שאף אחד לא זוכר. ״שירבו שמחות בישראל״, אני כותבת ״תגדלו בנחת״, ״תרבו באהבה״. האלגוריתם בטח חושב שהשתגעתי. משם אני ממריאה הכי רחוק שאפשר ומחפשת כתבות באתרים בינלאומיים בסגנון ״10 הערים שחייבים לבקר בהן ב-2024״. כן, אני יודעת שהמל״ל הוציא אזהרת מסע בערך לכל העולם מלבד המלדיביים (״היי״, אני אומרת לבעל ״מה עם המלדיביים?״) אבל המצב הזה לא ימשך לנצח, נכון?. אחרי הדימיון המודרך אני מוכנה לפעולה אקטיבית עם האשראי. בחודשיים האחרונים אני לא מבזבזת כסף, אני משקיעה במשק הישראלי. אני דואגת להזמין ירקות, שמן, ריבות, לחמים, אלבום תמונות לטף מקיבוץ בארי ונופש לשנה הבאה באחד מישובי הצפון המפונים. האישה שמבצעת את ההזמנה שלי, לצימר שבימים רגילים העו״ש שלי היה נצבע באדום אם הייתי מתקרבת אליו, כמעט בוכה בהתרגשות. ״את ההזמנה הראשונה שלי מתחילת החודש״ היא אומרת לי בקול רועד ״תודה!״. ומשהו בי מרגיש קצת יותר טוב. אני קונה זוג מגפיים גבוהים מבריקים כדי לקפץ עם הטף בגשם ומוסיפה שמלה של מעצב ישראלי שאני יודעת שמקפיד לייצר הכל בארץ. אני ממרקת את רגשי האשם ותחושת המחנק שלי עם האשראי ואוגרת לעצמי רגעי אושר קטנים ופשוטים. אני אפילו קונה תותים במחיר מופקע ושלא בעונה. ״אי אפשר לדעת מה יקרה מחר״ הקול של החברה הפסיכולוגית מהדהד בי ״תאצרי לעצמך כמה שיותר דברים טובים בסל הזיכרונות שלך״
חודשיים אחרי ה-7 באוקטובר אני לא אני, אני גם לא חושבת שאי פעם אתגבר על זה. אבל אני בוחרת כל יום להגדיר לעצמי את ה״נורמלי החדש״ ולנסות להבין מה מתאים לי עכשיו. אני מלקטת לעצמי כל הזמן רגעים קטנים של תקווה וסרטונים של מילואמיניקים רוקדים בטיקטוק כי זה עושה לי טוב. מעבירה בתפוצת וואטסאפ תמונות של כלבים וחתולים שניצלו מהעוטף. מחבקת את מי שאפשר, מתי שאפשר. זו המציאות החדשה שלנו, אפשר רק להסתגל. כמעט.
בעקבות אירועי השביעי באוקטובר והניסיונות הפרטיים שלנו להגדיר מה נורמלי עכשיו, חברנו להילה והפקנו יחד פודקאסט! בפודקאסט אנחנו פוגשים מומחים, ובעיקר מומחיות, מתחומי חיים שונים, בתקווה לתת לכולנו אופק. ממליצים להאזין:
