כתבה: הילה רגב, איירה: נגה לבני
אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה נגמלת בעל כורחה מהנייד, והכל הודות למלון הכל-כלול ביוון.
הבעל, הטף וארבעה בריטים בדרגות צריבה משתנות בוהים בי בהשתאות ואימה. אני נמצאת כרגע על ספק גבעה בקצה הריזורט ששילמנו עליו ממיטב כספנו, ספק תל אשפה שהמנקים של חדר האוכל מסליקים בו את כמויות האוכל הבלתי אפשריות שהאורחים העמיסו על הצלחת, ואז החליטו שחבל. רגל ימין שלי מכופפת ושמאל נמתחת לאחור כדי לשמור על שיווי משקל. הזרוע שלי מתוחה למעלה וכף היד אוחזת בחוזקה בסלולר. "הנה, הנה, יש פה ווי-פיי", אני צועקת לקהל שנאסף מתחתיי, חלקם אוכלים גלידה בצבעים זרחניים מהמזנון הצמוד, האחרים שואבים ברעש את הבירה הבינונית שברזים שלה מפוזרים בכל מקום באתר הזה. "רגע, רגע, אני רק אבדוק מיילים", אני צועקת למי שמתחתיי, "אונלי מיילים, איים וורי אימפורטנט אין מיי ג'וב. איי האב טו ריד איט". אבל הווי-פיי נעלם כמו היקף המותניים שלי אחרי שבוע בהכל כלול ביוון. "תרדי בבקשה", הבעל מתחנן, "הן רוצות ללכת לבריכה", ואז מוסיף: "גם פתחו את הגריל בר". ירדתי, אני רק בן אדם, בסופו של דבר.
את הטיול הזה קבענו אי שם, עוד בשלהי הסתיו, כשהדולר היה נורמטיבי והעתיד אופטימי. מקומות הוזמנו, כרטיסי אשראי גוהצו, נדחו ואז פוצלו וגוהצו שוב, וכולנו ידענו שלא משנה מה – בקיץ יש לנו שבוע סגור מחוץ לגבולות המדינה. תקווה זוהרת לנשום קצת דיוטי ולהשתכשך במי האפסים של בריכת הפעוטות. כל יום רע בעבודה, כל אייטם חדשותי מטורלל נכנסו לפרופורציות. "עוד רגע אוגוסט", נשפתי מול הפיד, "עוד רגע מלון וכל זה לא יהיה רלוונטי". כצפוי, כשהגיע הרגע, החופשה נפלה עליי בהפתעה גמורה. ישנן נשים שמתחטבות, מורטות, רוכשות, מנהלות את האירוע עד לדדליין בשלמותו. אני ניסיתי לסחור בחיתולי ים בוואטסאפ השכונתי רבע שעה לפני שהמונית לשדה הגיעה. ביטוח לטף עשיתי בשדה. סכין גילוח קניתי בדיוטי ורק כשנחתנו על אדמת יוון הקדושה והדלקתי את הסלולר הבנתי מה שכחתי: לעשות חבילה לחו"ל במחיר נורמלי. "יהיה ווי-פיי במלון, נכון?", שאלתי את הבעל בקול רועד, "כי אני חייבת לעדכן באינסטה. איים וורי אימפורטנט, אתה יודע".
אחרי שעה באוטובוס באי היווני, המקביל בגודלו ובמנטליות שלו לאילת בניינטיז, הבנתי שנפלתי חזק. "נו, מאם", אמרה לי הפקידה עם הגוונים, "ווי אר אה ריזורט אוף קווייט, אנד ווי מעודדים את האורחים שלנו טו דו דיסקונקט. זו חתיכת אקספירימנט". חייכה אליי. לדעתי עברתי אירוע לבבי שקט. ואז תסמיני גמילה קשים, כולל רעידות, ניסיון לרענן את הפיד שוב ושוב ולהבין אם קולטים חדשות מישראל בלווין היווני (התשובה היא לא). משם הדרך לגבעת הזבל הייתה קצרה. הייתי חייבת להתחבר בחזרה לעולם, לאסוף לייקים, תגובות, לברך חברה שילדה. לכתוב טוקבק בווינט, לגלול בטיקטוק, לאסוף רעיונות בלינקדאין, לבדוק מיילים. לחיות בסושיאל. מה בדיוק מצופה ממני לעשות במקום הזה במשך שבוע שלם? להיות אמא במשרה מלאה? אישה אוהבת? לאכול? האבנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אינאף?
"אולי תנסי פשוט בלי?", הבעל הסתכל עלי, "להתנתק קצת?". זה היה כל כך מופרך. להתנתק. אבל המים היו כחולים, הילדות היו חמודות והבעל סיפר שיש ערב מקסיקני בחדר האוכל. נעלתי, בכאב, את המכשיר בכספת של החדר ויצאתי לשבוע של גמילה כפויה. היו רעידות. האצבע גללה פיד בלתי נראה. היה עקצוץ קטן בעין ימין, כמו טיק של עצבים. אבל אחרי יומיים זה נרגע. אחרי יומיים הבנתי שכל קשקושי הטף הם בעצם ניסיונות לדון איתי על מצב החיים והתלבושות של נועה קירל. התינוקת קיבלה אישיות והתחילה לגרגר מילים באוטוסטרדה. הבעל נראה רגוע יותר. ישנתי שנ"צ! פעמיים! אחת מהן בשבת! אכלתי במשך שעות וסיימתי ארבעה ספרים, ואז נלחצתי שקראתי את כל הספרים שהבאתי איתי ועשיתי החלפות עם ישראלית אחרת במלון. נשמתי טוב יותר. לא התרגזתי, לא כעסתי. לא עניתי למיילים בפאסיב אגרסיב. לא הרגשתי רגשות אשם או לא מעודכנת או שאולי אני מפספסת משהו. לא עשיתי שיחות על המצב. במשך כמעט שבוע שלם הייתי מנותקת כליל מהרשת ולא קרה כלום. אני לא עד כדי כך חשובה.
"היה מדהים", ליטפתי את זרועו השזופה של הבעל לקראת הנחיתה. הטף שכבו במושבים לידנו, המומות משמש וסוכר. "להתנתק ככה מהעולם, לא להיות מחוברת כל הזמן, פשוט להיות עם המשפחה שלי, איזו חוויה מדהימה". הוא חייך אליי. בכל זאת לא בכל יום אני אומרת לו שהוא צדק. הגלגלים נגעו באדמת המולדת. הדלקתי את הטלפון. "את יודעת", הוא רכן אליי, "זו המתנה הכי טובה שיכולת לתת למשפחה שלנו". הוא ליטף לי את השיער. "אני יודעת, אני יודעת", נפנפתי אותו, "תן לי רק לבדוק פה מיילים".
