כתבה: הילה רגב, איירה: דנה ברנר
מדי חודש תנסה הילה רגב להפוך לאדם טוב יותר בעזרת ספרי הדרכה רבי מכר. והחודש היא תנסה להבריא משלל תחלואים, ועל הדרך למצוא איזון פנימי ולהבין מה התכלית שלה בחיים. אך האם היא תצליח?
הרופאה שסיימה לקחת את משטח הגרון שלי מניחה אותו בפינת השולחן שלה בעייפות וניגשת למחשב. אני רואה את העיניים שלה גוללות את התיק הרפואי שלי מהחודשיים האחרונים וכבר יודעת מה היא הולכת להגיד. לא צריך ללמוד בבית ספר לרפואה, לשרוד התמחויות של 26 שעות עם רופאים מטרידנים ואז להתגלגל לסניף שכוח האל הזה בפאתי גוש דן כדי לאבחן את מצבי הכאוטי. אני חולה השנה. אני חולה המון. "אני רואה שרשמתי לך מוקסיפן רק לפני שבועיים", היא מהמהמת לעברי, "לפני כן אוגמנטין. אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. הגוף שלך פשוט מתעקש לא להבריא". אני מהנהנת אליה בחזרה. עובר עליי חודש מעייף כל כך שרק על זה שאני לא מחניקה מולה פיהוק מגיע לי פרס ישראל. וחופשה. אני מרגישה שהכל הופך להיות בהילוך איטי. לא מספיק חמור כדי לקבל ימי מחלה ולנוח במיטה (ובואו, שלוש ילדות, איזה לנוח?), אבל גם לא מספיק חדה כדי לתפקד כאדם מועיל בחברה. הכל מרוח באפור מלאנז'. כאבי ראש שהולכים וחוזרים, נזלת ועייפות. אני כל כך עייפה. "קורה משהו בבית?", היא מרימה אליי מבט, ״סטרס בעבודה? תקשיבי, אני אתן לך עוד מרשם, אבל משהו אצלך ממש לא מאוזן. תבדקי את זה".
ברוכה הבאה לעולמי הלא מאוזן. סימנים חיצוניים: ניירות טישו חצי מעוכים בכל מקום, פתקים עם רעיונות חצי אפויים, סל כביסה מתפקע. סממנים פנימיים: חוסר שקט, עצבנות, כעס וחצ'קונים. אה, חצ'קונים זה לא סממן פנימי? אבל זה מתחיל מבפנים! המצב מעורער ואיני יודעת למה. על הנייר הכל סבבה. ילדות בריאות לרוב. בעל בתפקוד גבוה. עבודה טובה. חברות שאפשר לצחוק איתן. מה זה? מה אמרתן? גיל ארבעים באופק. פחח. אני לא עושה ארבעים חברה שלי. גיל ארבעים לא מדבר אליי. אני לא נוגעת בארבעים מתוקה שלי. רק בודקת מחירונים של בוטוקס ועוצרת נשים אקראיות ברחוב בתקווה שישחררו את השם של המנתחת שלהן. "אצלי הכל בסדר", אני מזמזת לעצמי בזמן הקנייה השבועית בסופר. מחזיקה את הקצוות בכוח בטרם אפול ואכשל בין מדף הביצים ליוגורט ואכנס להיפרוונטילציה. הנה כאן מוטלות גופותינו, ליד מחלקת תחליפי החלב.
כמו מאמינים נוצריים שמתחילים לראות את דמותו של ישו בטוסט הבוקר הקבוע שלהם, ככה אני מתחילה להרגיש שהיקום מדבר אליי. יותר נכון היח"צ ששולח לי ספר בשם: "דרך האמת לשלמות פנימית", מאת מרתה בק (הוצאת הכורסא, 2023). בכל רגע אחר הייתי דוחקת את הממבו ג'מבו הרוחני הזה לטובת עוד רומן רומנטי שמתרחש בניו יורק. אבל אולי זה סימן? אולי זה הישו על טוסט שלי? "כשאין הלימה מלאה בין הכוונות, תחומי העניין ותחושת התכלית שלנו, אנחנו חיים בתחושת חיכוך פנימית אדירה", קובעת בק. "בגדול אתם בסדר גמור, אתם לא מרגישים רע, אלא שיש איזו חרדה עמומה, אי נוחות, אכזבה. נורמלי לחלוטין שהמוח שלכם נוטה לדוש בתוכניות שלא יצאו לפועל ובחלומות שספק אם יתגשמו אי פעם". אני מהנהנת. אני מהנהנת מול ספר לשיפור עצמי. אני הקלישאה בהתגלמותה. אבל אני לא יכולה שלא להרגיש שהיא נוגעת פה בנקודה כואבת במיוחד. האם אני אבודה?
בק טוענת שהדבר הראשון שאני צריכה להבין היא מה התכלית שלי. כן, לגדל ילדות, לנהל בית וקריירה זה נחמד, אבל האם זו התכלית שלי? האם זו המטרה שבגללה באתי לעולם? היא מעניקה מיליון תרגילים קטנים כדי לנסות להבין מה נעים לי (לקרוא ספר בלי שאף אחד יפריע לי), ומה פחות (להתקוטט על מקום ישיבה בתחב"צ, אתרי חדשות). היא מבקשת "למצוא את המורה הפנימי שלך" ונשענת על אנלוגיות מ"מלחמת הכוכבים" (סלחתי לה על זה) והיא מייצרת לי תוכנית עבודה. והרי אני חיה בשביל תוכניות עבודה! איך להבין מה מפריע לי לממש את עצמי, מה אני באמת רוצה ואילו טעויות אני עושה בדרך (רבה עם זרים באינטרנט). אני בונה לי מסע נפשי להיות אדם אחר על סמך רב מכר של הניו יורק טיימס ומלגלגת על עצמי תוך כדי. אבל אני לא יודעת. אולי צריך לעשות משהו מאוד אחר כדי שדברים ישתנו. אולי נמאס לי להיות חולה. ועייפה. וחלשה. ומוטרדת. אולי אני פשוט צריכה נעליים חדשות. בואו נגלה ביחד. שנה של ניסיונות.
