כתבה: שירה עדן
"אתה רופא?" ידעתי שזה ישמע מתריס כבר כשהמחשבה חלפה לי בראש, אבל המילים פרצו את סכר השפתיים שלי.
"אני נראה לך כמו רופא?"
זו בכלל השומה שלו ששאלה אותי את זה?
"לא, אתה לא נראה לי רופא", אמרתי בטון של גברת עם סלים אבל מיד חזרתי לקול – אני רוצה למצוא חן בעיני זרים – "אני שואלת כי אני מניחה שזה הליך רפואי. המחיקה".
"אני איש מחשבים יקירה". הוא אמר את המילה יקירה בהדגשה והיה נראה שרצה לומר דבר מה נוסף ועצר בעצמו.
זו הייתה הפעם השנייה מתחילת הפגישה שהוא אמר: "יקירה", ואם הבחילה מהמפגש המוזר לא הספיקה הראש שלי החל להסתחרר מהשימוש הציני של נעים במילה יקירה. אני יקירה שלך? אתה מכיר אותי חצי דקה מחק דביל ולא רופא שאתה!
"זה לא הליך רפואי, גברת…אה… סליחה שכחתי את שמך?"
"אלכס" הצטערתי שלא המצאתי לעצמי איזה דנה, נעה או כל שם לא זכיר אחר.
"זה כמו לעדכן את האייפון או למחוק קבצים שלא בשימוש מהמחשב. את זה עשית לאחרונה?" נעים חייך, כנראה חשב שזה יצחיק, אבל הוא באמת לא מכיר אותי ולא יודע שלא עדכנתי את האייפון מהיום שקיבלתי אותו, כי זה מפחיד אותי רצח שמישהו ישאב משם איזה חור שחור.
"כן, לא, כלומר לא עשיתי. אבל בוא שניה נדבר ברצינות – זה למחוק קבצים מהראש שלי, זה לא בדיוק אייפון. אנחנו יודעים איזה השפעה יש לזה?"
"את עושה מחקר דרלינג?" איכשהו באנגלית זה נשמע סביר יותר מיקירה, "אני חושש שרוב האנשים מגיעים לכאן כשזו האופציה האחרונה מבחינתם ולא כי ממש בא להם לבצע מחיקה. הם עומדים להמשיך את חייהם מבלי הזיכרון שמכאיב להם כל כך, אבל גם בלי הזיכרונות הטובים שקשורים באדם או במאורע, זה הסייד אפקט של ההליך כן?" הוא לקח נשימה אל האין אוויר שנהיה בו והמשיך "לכן, מהדקות שבילינו יחד, אני די בטוח שכבר ניסית את כל האפשרויות הקונבנציונליות של הדחקה אורגנית ללא התערבות חיצונית, ובכל זאת אנחנו יושבים כאן עכשיו. את לא הראשונה דרלינג ולפי הלו"ז שלי גם לא האחרונה, וכמו לכל הלקוחות שלי גם לך כואב מאוד לשבת מולי ולדעת שבעוד זמן קצר הכאב אמנם לא יהיה קיים אבל את תאבדי משהו, ובינינו גם אני, לא יודעים מה כן יהיה במקום אותו הריק. ואם כבר נגענו בלב העניין, דאבל מינינג, כדי להתחיל בהליך המחיקה אני אצטרך שתספרי לי כמה זיכרונות משמעותיים כדי שאדע שאני מוחק את הקבצים הנכונים ולא את מסיבת סוף י"ב שלך, שאני בטוח שהייתה זיכרון קסום".
הסנטר שלי רעד קלות אבל לא יצא ממני קול, מה יש לי להגיד למטומטם הזה שצודק? ניסיתי כבר הכול. באמת באמת הכול. וכל העניין הזה של מחיקה למרות שהוא קיים בשוק כבר כמה שנים טובות תמיד היה נראה לי לא… לא בשבילי. ממש כמו אפליקציות להיכרויות. לא הצלחתי להבין למה הגוף שלנו לא יכול לבצע את המחיקה בעצמו פשוט? לוותר על כל הכאב הזה כדי לפנות מקום לחדש וקצת טוב שיגיע, או אפילו רע חדש אבל למשהו, חדש! הרגשתי שעברו דקות ארוכות בהן שקעתי במחשבות וכשהרמתי את המבט, ממש מצדו השמאלי של ראש המחק, נתקלתי באוסף בקבוקים ענק על הקיר הימני של המשרד, מסודר בקפדנות של רפי הרס"ר שלי מהצבא. העיניים שלי חזרו לנעים, מנסות לשאול אותו בלי מילים, אבל הוא בשלו, בוחן במבט מוזר עוד ועוד חלקים בפנים שלי שהייתי שמחה להסתיר. החזה של התקער פתאום, הרגשתי שהבקבוקים האלה, שהסתכלו בי כל הזמן הזה בלי שידעתי, חודרים למרחב הפנימי שלי וזה לא בא לי בטוב בכלל.
"זה הקיק שלך?" שאלתי את נעים, שאני די בטוחה שבשלב הזה הצטער שהכניס אותי למשרד שלו "אתה אוסף בקבוקים?"
לא יודעת אם הוא בכלל התכוון לענות לי, כבר הייתי בגבי אליו, התקרבתי לאוסף. על כל הבקבוקים הופיעה תווית. על רובן נכתבה האות ע' ועל חלק קטן, סומנה האות א'.