כתיבה: שירה עדן
"מה זה ע' ומה א'?"
נעים לא הרים אלי מבט ועלעל בדפים שעל שולחנו כמו עבר להכין עצמו למחיקה הבאה. "דמעות. א' אושר ע' עצב".
"מה?" צפצפתי, "דמעות? של מי?".
"אני קונה ומוכר דמעות של אנשים. א' דמעות של אושר ע' דמעות של עצב", אמר באדישות.
"איכס. אתה פסיכי!". זה שוב פרץ את הסכר, אבל הפעם ב-120 קמ"ש. די נו, מה זה העולם הפסיכוטי הזה? למה שמישהו שפוי ימכור את הדמעות שלו ולמה שמישהו ירצה לקנות? מה זה הדבר המטופש הזה? נמלאתי חלחלה. חלחלה אמיתית כזו שנתקעת בגרון ותיפרד ממני רק אחרי כמות נכבדה של קיא. רציתי לומר לו הרבה מאוד דברים על העניין הזה אבל כל מה שיצא ממני זה "פסיכי, ו"איכס", והמחק צחק, ממש צחק. צחוק משוחרר כזה של טמבלים שאין להם חצי מושג מה הם גורמים לאנשים אחרים.
"תתפלאי. זו הפריצה המדעית הכי חשובה של העשור. הדמעות שאני קונה ומוכר עומדות לשנות את העולם".
"אני בטוחה" אמרתי לו, ואני לא יודעת אם הייתי בטוחה שהוא טועה או בטוחה שהוא צודק, אבל זה ממש הגעיל אותי, כמו שילוב של קוטג' ושוקולד. "מי מוכר לך דמעות?"
"אנשים כמוך. מיוסרים מאהבה, כאלו שאין להם כסף לשכר דירה, אבל מוכנים להיפרד מאלפי שקלים כדי למחוק אהבות". לא האמנתי שהוא עוד מטיף לי על העצב שלי.
"לפעמים הם מגיעים כשאני במצב רוח טוב אז אני עושה איתם ברטר. באמת לא הצעתי לך, יש לך הרבה דמעות?"
"מה הברטר? מחיקת קובץ עבור בקבוק בכי?"
"משהו כזה".
העיניים שלי התמרכזו אל הגבות שלו, פתאום קפצה מול עיני ערימת השטרות שחיכתה בתיק בסבלנות, כדי שאשלם לנעים שמקבל רק מזומן באופן לא מפתיע. לרגע ארוך במיוחד שקלתי את זה, ברצינות אבל. התחלתי לתכנן מה אעשה עם הכסף שתוכנן למחיקה, זה מאוד יקר למחוק בימינו. אני אוכל לקנות כרטיסיה של חודשיים לפילאטיס מכשירים, אני אוכל להזמין את ההורים לארוחה בחדשה של רושפלד, אני אוכל לקנות ג'ינס של הביוקר. דמעות, וואלה יש לי לא מעט, מה אכפת לי לתרום למדע את הדמעות שלי? אולי זה בכלל מעשה אצילי? "קחו את הדמעות שלי ועשו בעזרתן את העולם טוב יותר".
ישבתי במשרד של נעים וחשבתי למכור לו את הדמעות שלי. הדמעות הכמוסות והיקרות שלי, שהשגתי בדם יזע וכן, דמעות, במקום לשלם לו. את הדבר הכי פרטי שלי רציתי למכור. לנעים, האידיוט סוחר בדמעות הזה שיושב במשרד המפואר שלו באמצע תל אביב ומוחק אהבות.