כתיבה וצילום: מאיה יופה
טיול משפחתי אחד לגרנובל באלפים הצרפתים הספיק למאיה יופה ובעלה לסגור טיסה לכיוון אחד. אבל האם הקראש החדש מתאים לטווח הארוך? טור חדש על רילוקיישן.
כמו הרבה דברים בחיים, ההרפתקה הזו היא משהו שמבשילים אליו. ולא רק אנחנו, גם הסביבה שלנו. אחד הדברים המשונים והמעניינים שמביאה איתה החלטה כמו רילוקיישן הוא התגובות מסביב. הדיכוטומיה יוצאת דופן. בצד אחד של הסקאלה נמצאים "הסקפטים" – הם שמחים בשבילנו, אבל לא יכולים להסתיר את התמיהה על המהלך. טיפה מוטרדים ממה נתפרנס, דואגים אם יש שם ישראלים או לאיזה בית ספר נרשום את הילדים. לפעמים זה נדמה שהם מפקפקים ביכולות שלנו, כמו אומרים "בטוחים שחשבתם על הכל?". מנגד, "המצטרפים" – אלה שהצלחנו לשכנע מהר מדי (ומבלי להתכוון כמובן) להגר יחד איתנו ולהתחיל מהתחלה במקום חדש. אולי זה "המצב" כמו שאנחנו קוראים לזה, אולי זה השלב הזה בחיים ואולי זו סוג של התחמקות מתפקיד המבוגר האחראי, לתפוס טרמפ על תכנית שמישהו אחר כבר פיצח. הרי אם אנחנו מדמיינים שזה יהיה מזור לחלק גדול מהבעיות שלנו עצמנו, איך אפשר להאשים אותם שהם רוצים גם?
באמצע הסקאלה והודפים שאלות כמו כדורי טניס, ניצבים שנינו, משתדלים לשמור על יציבות. אנחנו מזכירים לעצמנו שהתכנית נתפרה למידותינו כמו חליפה לא רעה, אבל מסתכלים בעיניים פקוחות גם על המגבלות שלנו. לקנות כרטיסי טיסה ולשריין דירת אירבינבי זה החלק הקל, לפתוח חשבון בנק זה כבר סיפור אחר לגמרי.
לצד רישום למסגרות חינוכיות, זו הייתה המשימה הכי משמעותית בביקור השני שלנו בגרנובל. מהר מאוד הבנו שזו נקודת הפתיחה החשובה ביותר ובלעדיה אין לנו סיכוי לקבל חוזה שכירות לדירה. הפגישה הראשונה נקבעה מראש ובצורה פורמלית מאוד לבנק בינלאומי שאחרי חצי שעה של שיחה, או יותר נכון חקירה פיננסית, גלגל אותנו מכל המדרגות. העובדה שאין לנו עבודות יציבות, חוזה העסקה אירופאי או חסכון שמן גרם להם לוותר עלינו בתור לקוחות פוטנציאלים. ישבנו בקפה שתוקים והמומים. התקשרתי לאבא שלי וביקשתי שיבוא לקחת אותי מהחוג הזה של הגדולים. הוא צחק עליי ואמר לי "תתרגלי מותק, זו רק ההתחלה".
"הנה אנחנו אתמול אחה"צ צועדים לבנק רואים התקהלות ומבינים שהפגישה שלנו ללא תתקיים. מה שנקרא נפלתם על הבנק הלא נכון"
אחרי שסיימתי להתאבל על סט המסמכים שעלה 892 שקלים לתרגם ולהחתים אצל נוטריון ונשאר אצלם, היה זה הפסימי שלצידי שהציע שנלך לחפש בנק אחר. כמו מילניאלית טובה גיגלתי בצרפתית "הבנק הכי טוב לשנת 2023". קראתי כתבה שלמה עם דירוג מיטב הבנקים על פי קריטריונים של איכות ממשק האפליקציה, דאגה לסביבה, תרומה לקהילה והקפדה על קשר אישי, הכנו רשימה ויצאנו לסיבוב. הבנק עם האפליקציה הכי מתקדמת סגור בימי שני ובבנק שהכי תורם לקהילה לא ענו לטלפון. כשהפקידה בדלפק הראשי בבנק השלישי סירבה לקבוע לנו פגישה עם נציג בטענה שאנחנו עדיין לא משלמים מיסים בצרפת, אפילו לא נעלבתי.
בניסיון נואש אחרון, חצינו את הכביש ונכנסנו לבנק נוסף, מהוססים. הוא היה נראה רגיל לגמרי, סתם מקום שמסכים לשמור לך על הכסף. הפקידה הנחמדה שאלה קצת שאלות בניסיון להבין מי אנחנו, הסברנו לה שיש לנו רק יומיים בעיר והיא בתמורה קבעה לנו פגישה ליום המחרת עם אחת הנציגות. הרגשנו על גג העולם. כופפנו את המערכת! ישראלים עקשנים: 1, צרפתים נודניקים: 0. מרוב ציפייה הקדמנו קצת לפגישה, אז צעדנו באיטיות בכיכר המרובעת. התפעלנו מהאדריכלות והתרשמנו מכמה מטופח מסביב. עמדנו מול חזית בניין הבנק והתרגשנו מההבנה שככה נראית חזית של סניף הבנק העתידי שלנו, עם עיטורים בסגנון ארט דקו ומרפסת מעוגלת על עמודי שיש.
מהמרפסת היו תלויים שני בחורים עם חבל סנפלינג וציוד ניקיון ואני זוכרת שעוד הספקנו להגיד משהו כמו "יא אללה, איזו הקפדה על תחזוקה!", כשרגע אחרי התברר לנו שהמטפסים תולים שלט בד ענק שעליו כתוב בגואש שחור "הבנק הזה מטונף". קראתי והרגשתי שהלב שלי נופל לתחתונים. מפה הכל קרה מאוד מהר. הכיכר התמלאה תושבים שהתקהלו כאילו זכו למופע רחוב חינמי; מימין לנו, חבורת צעירים יצרה שרשרת אנושית בישיבה מזרחית וחסמה את הכניסה לרחוב בעזרת צינורות פלסטיק על הזרועות; מאחורינו, נעצרו בחריקת בלמים שתי ניידות משטרה וכמה שוטרים עם אפודים הסתדרו בשורה והחלו להתמתח; חלפו כמה דקות עד שהצלחנו לחבר את כל הנקודות ולהבין שנקלענו להפגנה הכי מאורגנת ואלגנטית שהיינו בה אי פעם, המתנהלת – אין איך לייפות את זה – נגד הבנק שלנו. מולנו, תחת השלט, כחכח בגרונו בחור צנום בחלוק לבן והחל לקרוא בפאתוס ובכעס טקסט מאשים במיקרופון. המוחים, שהתגלו כקבוצה של פעילי איכות הסביבה וסטודנטים למדעים מהאוניברסיטה המקומית, ירקו בבוז נתונים מטרידים הקשורים לזיהום אוויר, מים וקרקע עליהם אחראית חברת אנרגיה בה תומך הבנק (הבנק שלנו? אתם בטוחים?) וזכו מהקהל למחיאות כפיים סוערות.
כיוון שאנחנו בכל זאת יותר ישראלים מצרפתים, החלטנו לנסות לעקוף את הטמטום הזה, נחושים לחמוק פנימה ולקיים את הפגישה שלנו ויהי מה. אבל אז גילינו שעובדי הבנק קיבלו הוראה לברוח מהמקום מחשש לוונדליזם. זכוכיות החזית היפה כוסו בפלטות עץ והשער המעוטר ננעל על בריח. שפופי ראש חזרנו להפגנה והתערבבנו בקהל. עם כל קריאת בוז חלחלה אלינו התובנה ואיתה גם ההשלמה: צרפת היא לא רק גבינות ובגט. יש בה גם הפגנות ומחאות והם חלק בלתי נפרד מהפולקלור המקומי. אי אפשר באמת לכעוס, אלה החוקים של המקום וזה המחיר שהסכמנו לשלם כשהחלטנו להיכנס בשער. מי יודע, אולי בעוד שנה או שנתיים נתגודד גם אנחנו סביב מחאה אקראית כי הצרות שעכשיו שמורות רק להם יהיו כבר הצרות שלנו. ועדיין, בחיי שכל מה שעבר לי בראש באותו הרגע היה – לעזאזל ההתחממות הגלובלית, הלכה לי הפגישה. 