כתיבה וצילום: מאיה יופה
– "נו, בוא נגור פה"
– "די, די, מספיק, זה לא עובד ככה"
– "מ'זתומרת? מה לא עובד ככה?"
– "זה. זה לא עובד ככה בחיים. את לא יכולה פשוט להחליט לעבור לגור איפשהו, ככה סתם כי בא לך".
אבל הוא טעה, כי בעוד שבועיים אנחנו עוברים לגור איפשהו. לא סתם איפשהו, אלא בעיר מתוקה ששמה גרנובל, אי שם באלפים הצרפתים. להגיד שזו הייתה אהבה ממבט ראשון יהיה רומנטיקני מצידי, אבל גם נכון. זה קרה לפני שנה, כשנסענו לבקר את אחי אחרי קורונה ארוכה מאוד בעיר הקטנה והכמעט רנדומלית שהוא גר בה. לא הצלחנו להבין מה יש בה ולמה אחרי שנים של מגורים ברובע הכי לוהט בפריז, הוא ובת הזוג שלו קיפלו את עצמם לגרנובל ולא הסתכלו לאחור. אבל אז הגענו לשם.
אחרי טיסה מתישה ונסיעה לא פשוטה אל תוך הלילה, מצאנו את עצמנו בעיר חמודה ושקטה. הכל עוד היה תמים. בבוקר יצאנו לגלות את העיר ולחפש אבוקדו בשל לתינוק שזה עתה התחיל טעימות. צעדנו לאורך שורת בתים צבעוניים ונעמדנו להצטלם ליד הגשר שחוצה את הנהר. בשלב הזה עוד לא הרגשתי שום דבר מיוחד. שלחתי למשפחות תמונה בוואטסאפ של איש עייף אך מחייך לצד תינוק ישן בעגלה על רקע של הרים ונהר. אחרי זה העלתי סטורי ומתוך אינסטינקט לא ברור כתבתי "ביי. תבואו לבקר". בדיעבד, זה היה כמו נבואה שהגשימה את עצמה, אבל באותו רגע זה סתם הדליק כמה עוקבות מבולבלות.
חצינו את הגשר והגענו לשוק, העמסנו פירות יער ואבוקדו, צחצחתי את הצרפתית החלודה שלי בשיחה עם הירקן ולסיום צקצקנו למראה השפע והמחירים המגוחכים. פתאום, משום מקום, נעצרו לידנו על האופניים אחי ובת זוגו, פשוט ככה, בלי שקבענו להיפגש. צירוף מקרים קוסמי. הם בכלל תכננו לעבור מהרחוב המקביל והחליטו לעשות עיקוף דרך השוק ולא ידעו שאנחנו משוטטים בלי סיבה במרכז העיר. מפה לשם, מצאנו את עצמנו שותים איתם קפה ספונטני ונינוח בכיכר השוק השמשית.
גדלתי בפריז בשתי שליחויות כמעט עוקבות בשנות העשרה שלי. תקופה ששינתה את חיי לאלתר. השנים שבילינו שם יחד, רק המשפחה הגרעינית – הטיולים, הקולינריה, התרבות, האסתטיקה, השאירו בי חותם עמוק ועם רצון עיקש לשחזר את התחושות והחוויות האלו. זה קרה לרגע בחילופי הסטודנטים שעשיתי בברצלונה, אבל מאז עברו כמעט עשר שנים בהן אני וגיל, בן זוגי, מפלרטטים שוב עם המחשבות על מעבר לים, מנסים לפצח איך עושים את זה, לאן, מתי ובעיקר איך. הרי רילוקיישין זה אירוע רציני, של גדולים. צריך איזה גוף ממשלתי, או לפחות חברה רצינית, שיקחו אותך תחת חסותן ויעזרו לך לארגן את זה. אי אפשר פשוט לקום וללכת. או לפחות כך חשבנו.
החלטנו לנסוע לביקור נוסף רק שנינו, כדי לראות שזה לא סתם קראש של תיירים אלא לוודא שיש פה פוטנציאל לריליישנשיפ אמיתי. כשישבנו בבית הקפה בשעת בוקר מאוחרת על יד זוג עם עגלה ריקה של אחרי פיזורים, חשבתי לעצמי "בעצם, למה לא?". אלה יכולים להיות החיים שלי.
אבישג קופלמן-בחר אמרה פעם שכדי שמשהו טוב יקרה, צריך קודם לדמיין אותו ואז לתכנן אותו ואז להוציא אותו לפועל. זה בדיוק מה שעשינו. זה לקח שנה וחודשיים, אבל הנה זה עוד רגע קורה. היו ועוד מצפים לנו אינספור רגעים אפורים: צ'קליסטים ואקסלים, מיילים ללא מענה, תרגום סימולטני, מסמכים עם אפוסטיל ותלישת שערות אל מול בירוקרטיה. בין לבין יש גם הרבה רגעים יפים, של חלימה בהקיץ על רגעים משפחתיים, התרגשות לקראת יציאה להרפתקה, הזדמנות להציץ על צרפת דרך עיניים קטנות וסקרניות ובעיקר, הודייה על האומץ ועל הפריבילגיה – לחלום ולהגשים. אני לא בטוחה שזה יהיה כל מה שחלמנו שזה יהיה, אני אפילו די בטוחה שזה יהיה אחר לחלוטין, אבל זה כל הקסם, לא? תכף נגלה.
