כתבה: הילה רגב, איירה: נגה לבני
אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה מתעמתת עם הגיל.
הבעל ואני עומדים מתחת למלון ההיפסטרי שלנו בפריז. פקידת הקבלה, צעירה עם צלקות של פצעי בגרות, סווטשירט אפור עם מגדל אייפל על הפרונט ונעלי ד"ר מרטינס דהויות, יצאה לעשן וכעת מביטה בנו בשעמום מהול בבוז. אני יודעת מה היא חושבת לעצמה. "איייכס" מתגלגל בראש שלה במבטא צרפתי מקסים, "הם כל כך זקנים. אני בחיים לא אהיה כל כך זקנה. בחיים. אני אעדיף למות מאשר לנעול את נעלי הספורט עם המדרסים שהיא נועלת עכשיו. איו. זקנים זה מגעיל". אני מחייכת אליה. היא זורקת את הסיגריה על הרצפה ומקמצת איזו עווית לעברנו בדרך חזרה למלון. "זהו", אני אומרת לבעל, "מפה זה רק מתדרדר".
בדרך כלל אני אדם הרבה יותר אופטימי, במיוחד אם אני על אדמה זרה ואין אף טף שדורשת ממני אוכל, מוצץ או להפריד בינה לבין אחותה, אבל היום לא. היום אני בפריז ואני בת ארבעים בדיוק. תכננו את החופשה הזו מזמן והשכבנו עליה חיסכון נאה כדי להפחית את ההלם. פריז נשמעה כמו רעיון יפה, על נופיה והיצע הפחמימות הבלתי נגמר שלה, רק שלא לקחתי דבר אחד בחשבון: גם בפריז אני אהיה בת ארבעים. "לא חייבים להתייחס לזה בכלל", הבעל אומר בעודנו מחפשים מקום שווה לארוחת בוקר. "מה זה גיל? את רואה אותי מתרגש? זה לא משפיע עליי בכלל. זה בראש שלנו. ארבעים זו רק ההתחלה". הוא מתכופף להרים את התיק שהנחתי על הרצפה ואז נאנח במשך עשר דקות עם היד על הגב התחתון, כך שאנחנו נאלצים להתיישב על ספסל ולנוח. "שום דבר לא צריך להשתנות", הוא אומר לי אחרי שסיים להשתעל על עוברים ושבים את הקפה במחיר מופרז שקנינו, "כולה ארבעים".
הייתי רוצה להיות מהנשים הללו שגיל לא מפריע להן. שהן נושאות בגאווה את הקמטים, השיער הלבן וניסיון החיים כמו אותות קרב ומספרות לעולם שעכשיו, בדיוק בגיל שבו הן נמצאות, הוא הגיל הכי טוב בעולם. נתקלתי בקמפיין בריטי שכזה לפני כמה ימים, עם נשים בנות שישים ומעלה, כולן בפנים צחות של עור שלא שוזף כל יום תחת שמש מזרח-תיכונית, בלי סטרס פרנסה ופיגועים והן מכריזות בקול גדול "אני נראית בגילי! אני אוהבת להיות בת שישים ושבע! אני מרגישה נפלא בת חמישים ותשע! החיים יפים! עכשיו זה הזמן שלך!". וזה באמת נראה שמח ומלבב, והנשים הללו (חלקן עם כמויות בוטוקס מרשימות) רואות בעצמן ובגילן הנוכחי את השיא של חייהן. זו בכלל מגמה עכשיו, לתת מקום לנשים להזדקן, לכבד את מה שהן עברו ואת הדעות המגובשות שלהן על החיים. הנה בריטיש ווג שם על הקאבר שלו את השחקנית מרים מרגוליס בת השמונים פלוס ועוד פינק בהפקת אופנה נוטפת מיניות. ג'וליה לואי דרייפוס, לנצח איליין מסיינפלד, שוברת שיאי האזנה בפודקאסט החדש שלה "חכמה ממני", בו היא מראיינת נשים בוגרות כמו ג'יין פונדה ופראן ליבוביץ, ומרתה סטיוארט הצטלמה לשער של מגזין בגדי הים ספורט אילוסטרייטד. נכון, הריטוש עבד שם שעות נוספות, אבל בכל זאת. אישה בת שמונים פלוס על שער מגזין בגדי ים שפעם היה שמור לדוגמניות בשלב שהן בקושי מציצות מעל גיל ההתבגרות. התקדמנו.
כל זה כמובן משמח ומראה שיש שינוי ולאן לשאוף, אבל בין חגיגות הנעורים והעור המתוח שכבר מושרשים בתרבות הקפיטליסטית שלנו, לבין הלגיטימיות החדשה של נשים שמסתכלות על גיל המעבר כשגרה, נותרנו אנחנו. ספציפית אני. מישהי שלא עוברת כצעירה באף שאלון פרטים אישיים של גוף ציבורי, אבל מרגישה שרק הרגע התחלתי ויש לי עוד מלא להספיק. ארבעים זה מבוגר. זה בית פרטי ביישוב חקלאי לשעבר שמלבישת בתים קנתה לו כריות תואמות ושטיח כדי שהאורחים בשישי ירגישו בנוח. ארבעים זו עבודה בקורפורייט בדרגת ניהול, זה תוכניות לקיץ עם האולמנים, זה להחליף אוטו פעם בשנתיים, זה תור קבוע לגוונים ולשיחה עם הפסיכולוגית, וזה להגיד משפטים כמו "כן, בדיוק ישבתי עם יועץ המשכנתאות שלנו ואנחנו חושבים למנף לקראת דירה להשקעה בפורטוגל, נורא יפה שם עכשיו". אין לי את כל הדברים האלה! אין לי חיים של אדם מבוגר! או לפחות אין לי את החיים שחשבתי שיהיו לי כשאני אהיה אדם מבוגר. אין לי בית או דירה או מאהב ורוב תוכניות הקיץ שלי כללו העברת סכומי עתק לידי מפעילי קייטנות מפוקפקים שלכולם קוראים מיכאל. ואולי כאן הבעיה. זו בכלל לא יום הולדת ארבעים או המספר הזה. אלא הפער בין מה שחשבתי שהחיים שלי יהיו כשאהיה בגיל הזה, לבין המציאות הנוכחית. זה לא השיער שהלבין או הקמטים סביב העיניים או הרפיסות הכללית. זו העובדה שהגוף שלי אולי בן ארבעים, אבל הנפש (הנפש!) והעו"ש, תקועים אי שם בסוף שנות העשרים שלי. אני רואה למצב הזה רק פתרון אחד. מאהב. צעיר.
View this post on Instagram