כתבה: הילה רגב, איירה: נגה לבני
אמא, אישה, פרטנרית, קרייריסטית. הילה רגב מנסה ללהטט בין כל הכדורים שהחיים האלו נתנו לה ומנפצת את מיתוס "האישה שיש לה הכל". והפעם, הילה לוקחת פסק זמן.
הכל התחיל ביום ההולדת של אחת הילדות מהגן הקודם. היה קוסם ועוגה והמוני ילדים שדחסו עוד ועוד ממתקים לתוך הפה הקטן שלהם בידיעה ברורה שאפשר ושבגילם זה מוקדם מדי לחשוב על השלכות או כאבי בטן שימשכו לתוך הלילה. הם אפילו לא הסתכלו עלינו, הממזרים הקטנים, כאילו שהם הבינו באיזה חוש ילדי קדום שימי הולדת שבהם מגישים אלכוהול להורים הם אזור ללא סמכות או איסורים. "נו מאדרלנד" שכזה. אנחנו ישבנו על הספסל, עם כוסות קאווה ורוזה ובירות בוטיק. הרגליים שלנו נפשטו קדימה, הגב, שכבר היה תשוש מלהרים תינוקות ולקפל כביסה, התרפק על המסעד מעץ ונתן לעצמו לנוח. היינו הכי צעירות שנהיה אי פעם ועדיין היינו עייפות יותר מאי פעם. בהינו ברגעים האחרונים של המסיבה, כשהכל כבר הפך להיות דביק ומתוק וילדים שעוד ישנו בצהרים החלו להתרעם ולצווח. "אנחנו צריכות הפסקה", מישהי אמרה והנהנו, ברור, מי לא צריכה הפסקה מדי פעם. "לא, תקשיבו", היא נעמדה מול הספסל, "אנחנו חייבות הפסקה. אני צריכה את מסיכת החמצן שלי כדי", ואז היא הסתובבה והצביעה על שאריות האירוע. אחד הילדים נכנס להתקף טנטרום והתפלש באדמה ליד פחי הזבל. הילדות שלי רבו על חתיכת עוגה עם קישוטי סוכר ואז זרקו אותה מאחורי השיח כשהן חשבו שאף אחד לא מסתכל. "אני צריכה הפסקה כדי להתמודד עם כל זה. וגם אתן. כולנו צריכות הפסקה. אני צריכה לעלות לנשום אוויר, כי זה", היא אמרה, ושוב הצביעה על כל מה שסביבנו, "זה חונק אותי. אני בקצה".
הסתכלנו עליה והסתכלנו על עצמנו. האוויר כאילו נעצר למרות שכולנו ישבנו בגינה ציבורית מטונפת. יש הרבה דברים שאת חושבת כאמא. שאת סובלת כאמא. היי, לפעמים את מסתכלת על המשפחה שלך – האנשים שאת הכי אוהבת בעולם – ואת חושבת לעצמך "מה יקרה אם הם יעלמו? אם פתאום הבית יהיה לגמרי שלי ואני אוכל להתקלח בשקט וללכת לשירותים בדלת סגורה, זה לא יהיה נפלא?". אבל אלה לא דברים שאת אומרת בקול. ועוד בקול רועד. כשש אמהות כמוך רק רוצות להתערפל מספיק מאלכוהול קל כדי למשוך עד שעת ההשכבה של שישי. אבל היא אמרה את זה וזה היה שם בחוץ. אז עשינו את הדבר היחיד שיכולנו לעשות. היינו פרקטיות. יומנים נפתחו, קשרים נשלפו מן העבר. שמות של מלונות יוקרה ללילה אחד גולגלו על הלשון עם משפטים כמו "האט טאב חיצוני" ו"יקב צמוד". במשך חצי שעה היינו הנשים שתמיד חלמנו שנהיה. מהסוג שהולך לעבודה עם חליפות מעצבים ונעלי עקב, שמנהלות את העולם ולא רק את קבוצת הוואטסאפ השוקקת "בית מארח ב-4" ואת ההזמנה מהסופר. "זהו, שילמתי", הכריזה זו עם מסגרת האשראי הגדולה ביותר. "לילה אחד, מלון. צ'ק אפ מאוחר. ארוחת בוקר כולל". הסתכלנו עליה. זה היה כל כך פשוט ועם זאת, אף אחד מאיתנו לא חשבה לעשות את זה קודם.
בחודש וחצי שנותרו עד האירוע (אל תסתכלו עלינו ככה, נסו אתם למצוא מועד שמתאים לשבע אמהות), חוויתי את כל קשת הרגשות הידועה לאדם, ואז חזרתי שוב ושוב לחרדה. ורגשי אשם. ועוד קצת חרדה. האם אני יכולה להרשות לעצמי את המלון הזה? האם הטף והבעל יסתדרו בלעדי? האם יהיה לי על מה לדבר עם החברות שלי ליותר מעשרים וארבע שעות? (מחשבה טיפשית, אני יודעת). האם יהיה מספיק אוכל? האם – אלוהים לא חשבתי על זה – אצטרך ללבוש בגד ים? ומעל הכל, מחשבת העל שמתנשאת מעל כל החרדות – האם באמת מגיע לי הפסקה מחיי הלא רעים בכלל? האם כשהעולם בוער וזכויות נשים בסכנה, האם אני, ממעמדי הפבריבילגי והמנותק, יכולה בכלל להכריז שאני זקוקה להפסקה מעצמי כדי להזמין מסאז' לחדר ב- 450 ש"ח בלבד?
"ברור שאת צריכה הפסקה מעצמך", אמא שלי קובעת כשהיא באה להיות עם הטף אחר הצהריים. "קחי הפסקות מתי שאת יכולה. קחי הפסקה עכשיו. אני כל הילדות שלכם רק רציתי הפסקות ולא העזתי. רק אז בקיץ של 91 אבא ואני נסענו חודש וחצי לאירופה המודרנית ונו, קרה לכם משהו? צולקתם? לא. אתם בקושי זוכרים את זה. אבל בשבילי זה היה לחיות או לחדול. סעי, סעי, זה בסך הכל 24 שעות. מה כבר יקרה? תהני?".
ואני עושה את זה. אני דוחפת לתיק רחצה קרם פנים ומסכת פנים ופינטצה ושלושה ספרים ואת כל עיתוני הסופ"ש, כדי שחלילה לא אצטרך להיות רגע עם עצמי. אני משתרעת על מיטה ענקית במלון יקר מדי וטועמת מכל סוגי הקינוחים שמגישים בחדר האוכל. אני שותה יין ועוד יין ומצחקקת עם החברות שלי על שטויות ומשחקת איתן משחקי לוח של משחקי מילים. כולנו מתקשרות באותה שעה לגברים שהשארנו בבית ומוודאות שכולם קולחו והואכלו ונושקו והורדמו ושאלו על אמא ("אבל זה עבר לה ממש מהר והיא נרדמה"). אני עומדת במרפסת ונושמת נשימות עמוקות בלי לדאוג לאף אחד אחר חוץ ממני. אני נרדמת בעשר וקמה בשש וחצי ואז מנסה לחזור לישון וקמה שוב בשבע כי הגוף כבר רגיל. אני לא נכנסת להאט טאב, אבל מצלמת את מי שכן. אני לא מדליקה את הטלפון. אני לא חושבת על המינוס או על פוליטיקה, או על המצב במדינה או מה צריך להכין לקראת פורים לבית הספר. אני פשוט עצמי. ולמשך יום שלם זה ממש ממש נחמד. זה אפילו שווה את הכסף.
