הפינה בה אנחנו מציגים נעליים שהן יצירת אמנות, פשוטו כמשמעו – אמנים ואמניות שהתייחסו לנעליים בעבודה שלהם.ן. והפעם – רנה מגריט:
רנה מגריט, אחד מהאמנים הסוריאליסטים הכי מוכרים ואהובים, חיבב חפצים. תחשבו על זה – מקטרת, מגבעות, תפוחים, למגריט היתה תשקה לשנות את הצורה, התפקיד והתכונות של דברים. אז מה הסיכוי שלא יהיו בין העבודות שלו גם נעליים? כמובן שיש נעליים. אבל בואו נחזור רגע להתחלה.
מגריט גדל בבריסל לאבא חייט ולאמא מעצבת כובעים, שהתאבדה כשהיה בן 11 (יש סברה שההתעסקות המוגזמת שלו בכובעים קשורה להתאבדות הזאת, למרות שהוא עצמו הכחיש זאת). בשנות ה-20 הוא הגיע לפריז, שם התחבר עם חברי התנועה הסוריאליסטית (AKA דאלי, מירו ועוד) ולמעשה הפך לאחד המובילים שלה, גם כשחזר לחיות בבריסל כמה שנים מאוחר יותר. האמנים הסוריאליסטים שאפו להרחיב את גבולות המציאות על ידי התעסקות בתת-מודע, הם האמינו שמיקוד בעולם הפנימי של כל אחד ואחת מאיתנו יכולה לפתור את הבעיות של החברה האנושית. כן, למרות שהם הבינו שהעולם הפנימי שלנו מסובך ואפל, מדובר היה בחבורה אופטימית עד אין-קץ, שהאמינה שרק אם נכיר בדחפים שלנו נוכל להגיע לשלום עם עצמנו.
מגריט היה שייך לזרם הסוריאליסטי פיגורטיבי – ווריסטי, והוא השתמש בפריטים ריאליסטיים במיקום לא ריאליסטי (בשונה ממירו למשל, שהשתמש בצורות מופשטות בחלל). יחד עם זאת, משהו בעבודות שלו היה ייחודי מהשאר והוא נקט בגישה טיפה שונה מחבריו. שלא תטעו, היתה לו את אותה המטרה, אבל הוא האמין שהדרך לשם היא דווקא בשבירת המציאות כמו שאנחנו מכירים אותה. לכן, חפצים היו עזר אידיאלי בשבילו – הוא הרבה להציג אותם בצורה שרוקנה מהם את התכלית המקורית ונתנה להם משמעות חדשה לגמרי. למשל "בגידת הדימויים", אולי הציור המוכר ביותר שלו, שאתם.ן בטח תזהו אותו פשוט כ"המקטרת" – ציור של מקטרת ומתחתיה הכיתוב "זוהי לא מקטרת" (הרי זאת באמת לא מקטרת, רק ציור שלה. או כמו שמגריט נהג להגיד, בתרגום חופשי: "כל עוד אי אפשר לשים בה טבק, זוהי לא מקטרת").
מקטרת או לא מקטרת? עבודה של רנה מגריט
ועכשיו, לנעליים. העבודה המוכרת ביותר של מגריט בתחום היא "הדגם האדום" (The Red Model, 1934), ציור של נעליים שהן גם כפות רגליים, ובינינו, ה"נעלרגליים" האלו נראות כאילו יצאו מהתצוגה האחרונה של סקיאפרלי (מותג ששואב הרבה השראה מהתקופה והתנועה הסוריאליסטית, תיכף נחזור אליו). החיבור (שנראה טבעי) בין נעלי העור (כחכוח בגרון) מלמעלה וכפות הרגליים מלמטה מניעה אצל הצופה פרדוקס בין האנושי ללא אנושי, בין הפנים לחוץ, המיושב מול הפרוע. התוצאה עצמה, יש לומר, קצת מפלצתית. אבל מגריט ראה במפלצתיות את הביטוי לפן החייתי-דמיוני-פרוע שבכל אחד מאיתנו, והוא שילב את הדימוי הזה גם בעבודות נוספות שלו, למשל ב-La Philosophie Dans Le Boudoir מ-1947.
The Red Model, 1934
ואם הזכרנו את סקיאפרלי, הנה עוד ציור עם קשר למותג – (L'amour désarmé (Love Disarmed מ-1935, שיער אישה גולש מנעלי עקב עדינות, וראי מאחור. הציור היה השראה לאחד מהעיצובים הכי מזוהים עם סקיאפרלי של שנות ה-30.
מימין: עבודה של מגריט, משמאל: המגפונים של סקיאפרלי
עבודה מוכרת נוספת היא THE KEY TO DREAMS מ-1930, בה הציג מגריט סדרה של עצמים עם כיתוב של עצם אחר מתחת. הנעל בציור נקראת The Moon, "הירח".
THE KEY TO DREAMS, 1930
למה? האם אלו באמת נעליים? האם זה ירח? האם יש סיבה שאלו דווקא נעלי עקב? כמו כל שאר העבודות של מגריט אין תשובה אחת ברורה, עכשיו תורכם.ן להסתכל ולהחליט לבד.
