בארץדעההפינה המאוירתכללי

טור אישי | איך יודעים שבא אביב

פורסם ע"יShoofra 28 באפריל 2021 אין תגובות
איור של יובל סלינגר לטור של הילה רגב

כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר

"איך יודעים שבא אביב" אני מפזמת לעצמי בעודי מדלגת (מדלגת!) ברחובות העיר, קפה קר בידי, שמש מעלי, ציפורים מפזמות בעצים. "מסתכלים סביב-סביב" אני מרהיבה בקול ומפחידה קשישה ופיליפינית. לא, אינני בדיאטה מכל סוג ולא התנסתי במיקרו-דוסינג של סמים משני תודעה. אני פשוט, הממ,  אני פשוט, איך להגיד את זה – שמחה? מאושרת? מנהלת סדר יום שבו ילדותיי אשכרה יוצאות מהבית לשבע שמונה שעות? אומרת לחברה 'ניפגש בבית קפה הקבוע בשמונה' וממש מתכוונת לזה? כן, כן ועוד. האביב תמיד עשה לי נעים בלב. אבל אביב פוסט קורונה? זה כמו עונת שנה על אקסטזי. אני עושה הליכות בים. מלטפת בידי כיסאות קולנוע. מתכננת עם הבעל לקנות ספה חדשה. תראו אותי, אני חיובית, נעימה לביריות, אני הגרסה הכי טובה של עצמי וייתכן ששבוע הבא אחזור לפילאטיס! 

אני לא לבד בעניין. בכל העיר מסתובבים אנשים כמוני. חיוך מטופש על פניהם, כרטיס אשראי בידיהם. נראה שכולנו עברנו מאפס למאה ברגע. מדיכאון מאלחש לקפיצה ספונטנית למזרקה במרכז העיר. כל השנה האחרונה, כל הלחצים, הפחדים, ההתדרדרות המהירה לאכילה רגשית (כך שמעתי) כאילו נעלמו בחלל האוויר כמו בועת סבון אוורירית. זה קרה? זה היה? חלמתי חלום? למי אכפת. בואו נזמין גם אוזו בשתיים עשרה בצהרים. אחרי הכל, יום שלישי היום. 

לכאורה זה אמור להרגיש לי בסדר. כשזה מגיע להסתגלות מהירה והדחקה, הגיל המנטלי של הישראלים הוא בערך ארבע-חמש. יום אחד כולנו ספונים בביתנו עם אלכוג'ל ושיחות זום קטועות ויום למחרת אנחנו פותחים שולחן ומתכננים בקול את החופשה הקרובה ליוון.  מי צריך תקופות מעבר? זמן לעכל? הסקת מסקנות לגבי העתיד? יאללה, היה, שרדנו, נגמר. שיפצו את זארה בסנטר, את באה? 

ואני רוצה לבוא, באמת. אני רוצה להמשיך לפזם, לרקוד ולהסתובב באוויר הפתוח בלי מסכה כי בואו זה היה לא הגיוני גם בשיא המגפה. אני רוצה שהאביב ימשיך לעטוף אותי, ימלא אותי אופטימיות קוסמית ויפעיל את מנגנוני ההדחקה שלי על פול פאוור. כן, היה, עבר, נגמר. מה נזמין לצהרים? שמעתי שנפתח ביסטרו חדש למות שחייבים לנסות. אני רוצה להיות האישה הזו כל כך, אבל אני לא מצליחה. כי מתחת לפסאדת האושר שלי, אני לא באמת מצליחה להשתחרר. זו הייתה שנה נוראית. היא השאירה סימנים בכל מקום. בילדות שלי, בגוף שלי, בזוגיות שלי, במקום העבודה שלי ובמדינה שלי. וזהו, עכשיו אנחנו פשוט הולכות להדחיק אותה במגירת הזיכרונות כמו דייט גרוע ולקוות שהיא לא תחזור שוב (כמו דייט גרוע)? אני מבינה את הצורך הקיומי להמשיך הלאה, קדימה בכל הכוח, אבל עברנו פה אירוע שזיעזע לתקופת מה את כל מה שידענו על העולם ופוף – זהו? לא למדנו כלום? 

אני חושבת שהקושי שלי נובע בעיקר מהפער בין מה שחשבתי שישתנה למציאות שמולי. זוכרים שבהתחלה כולם היו עומדים במרחק ביטחון אחד מהשני, מותירים מרחב מחייה שנראה לגיטימי בכל מדינה אירופאית ופה נתפס כאקט הירואי למען בריאות הציבור? שדיברנו עם סבתא פעם ביום? שהיינו אדיבים אחד לשנייה, נשבענו לקחת הכל לאט, להיות יותר עם הילדים, להוריד סטרס, לעבוד מהבית, לקנות רק חקלאים ישראלים, לתרגל מיינדפולס כל בוקר ולהשקיע בחוויות ולא בחפצים? והנה, אתמול גהרה עלי מישהי בתור במאפייה עם ריח הפה הנורא שלה ("אני רק רוצה לראות אם נשאר להם עם האגוזים") והכבישים צפופים מאי פעם, זיהום האוויר חזר לרמה שלו לפני הקורונה ובאופן כללי אנשים כבר לא מתגעגעים להורים שלהם בקול רם, רק תוהים אם הם יכולים לקחת את הילדים לשבת. הכל חזר להיות בדיוק אותו דבר לפני, רק על סטרואידים. 

וקיוויתי שיהיה פה קצת אחרת. כן, אני שמחה שחזרנו לשגרה ומהר. שיש חיסונים ואפשר להסתובב ולשיר בחוץ. שאין מקום במסעדות עד יוני 2022 ועל צימרים בכלל אין מה לדבר. אבל אם אפשר, להאיט קצת את הקצב. לעצור להריח את הפרחים. לנשום. ובמקום להדחיק לשאול את עצמנו – מה בעצם הקורונה לימדה אותנו? 

איור של יובל סלינגר לטור של הילה רגב

איור של יובל סלינגר לטור של הילה רגב

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...