כתבה: הילה רגב
הימים הם ימי סיכום העשור וכולם מעלים תמצית של חייהם בעשר השנים האחרונות. הו, כמה מרגש לקרוא איך כולכם עברתם בדיוק אותו דבר. לימודים, חתונות, ילדים. פה טיסה לחו"ל, שם סיום תואר. וכאן פגשתי את אהבת חיי. הו, נושנושון, אתה אהבת חיי! אין ספק, כולנו אינדבידואליים, פתיתי שלג ייחודיים ועם זאת חיים בדיוק את אותם חיים. רציתי גם לעלות איזה סיכום. הוא היה קצר. "עשיתי בדיוק מה שמצופה ממני והגעתי לאן שהייתי צריכה. תודה". אבל אני חוששת שזה לא היה צובר מספיק לייקים, ולייקים, כמו שכל מי שחי פה בעשור האחרון יודע, הם החיים.
בזמן שכולם סיכמו, כתבו ולייקקו, אני הלכתי הארד קור והסתכלתי על תמונות ישנות. פעם ילדים, לא היה פה אינסטגרם, ולכן יש תיקייה מיוחדת על הדסקטופ שנקראת "תמונות ממצלמה דיגיטלית 2010-2014" ותנו לי להגיד לכם, זה לא היה מראה יפה. הייתה לי תקופה של איפור ערב מלא בתשע בבוקר. של בייביליס. של עקבי סטילטו שהתחברו לחצאיות ג'ינס הדוקות בכחול-רעל ומשם לחולצות בנינוח בצל. כן, אי שם ב-2013 פקדתי כל חנות יד שנייה שמצאתי ורכשתי במיטב כספי חולצות וינטיג תחרה לבנות, כאילו אני בדרך לאודישנים ל"דרקולה" ולא מטפסת לתואר מיותר באוניברסיטה. מה המוטיב המקשר בין כל האאוטפיטים האלה אתם שואלים? מלבד טעם גרוע והיעדר ביקורת עצמית? זמן. המון זמן. כמויות עצומות של זמן שלא ידעתי מה לעשות בהן אז הקצתי לעצמי 45 דקות למריחת האיילינר המושלם. ואז הסתובבתי ערב שלם על נעלי עקב לא נוחות, כי ידעתי שאוכל לנוח למחרת. והיה לי תיק, התיק הקטן ביקום. כרטיסיית נוער (נראיתי צעירה לגילי) ובליסטיק. בואו נקרע את העיר! מה בחורה צריכה חוץ מכרטיסייה וליפסטיק? אני אגיד לכן מה היא צריכה. לשבת רגע.
זה לא שהזקנה קפצה עלי לפתע (כלומר היא כן, אבל אפשר להדחיק הכל עם אלכוהול) אלא העובדה שאירוע משמעותי, חריג בגודלו, אילץ אותי לשנות את כל הזהות האופנתית שלי. הפכתי לאמא. ניסיתם פעם להסתובב בפארק הירקון עם עגלה, מנשא, תיק חיתולים, בקבוק, כובע, פאסון ועקבים? כי אני ניסיתי. ואני יודעת שיש וידאו של זה ואשמח לקבל אותו. האמהות נתנה לי רבות, סימני מתיחה, חוש הומור, פחד להתעטש בפומבי, אבל היא גם אילצה אותי לטפח טעם אופנתי שנשען על הצרכים שלי ולא מתוך מגזין אופנה מופרך. אגב, נכון כולן, כולל קים קרדישאן מסתובבות עכשיו עם טרנינג מעוצב בפרמיירות? זה אני התחלתי.
זה לא הגוף שמשתנה, עזבו את זה. עם מספיק כושר ושנאה עצמית, כל אחת יכולה לחזור לגוף שלה של לפני ההיריון. זו העובדה שהאמהות מאלצת אותך להתגבש מהר כבנאדם חדש ולחדד לעצמך מה חשוב כרגע ומה פחות. למשל עקבים? פחות אני. מעולם לא הייתי אני. אבל עכשיו,כשצריך לרוץ ולהציל פעוטה תועה מול קורקינט שיכור, עקבים הם בכלל לא באג'נדה. או ג'ינסים בשטיפה כהה ובגזרה גבוהה. כמובן,יש שיטענו שעל מכנסיים כהים רואים פחות סימני דשא ונזלת, אבל אני אגיד את האמת – הוא מחמיא יותר ופעם לא ידעתי את זה. ועיקר השינוי – הפכתי לאדם של תיקי ענק. אל תשאלו מה אתן יכולות לעשות בשבילי, תשאלו מה יש לי בתיק שיכול לעזור לכן. מפלסטרים ועד עוגיות. ממוצצי ועד לפטופ. אם נתקעתן – בגינה או נעל אי בודד – חפשו אותי או את התיק שלי. אנחנו נציל אתכן או נציע לכן מחסה.
ייתכן שגיבוש האישיות האופנתית הוא תוצאה של התבגרות וגידול בהכנסה הפנויה. אולי ההבנה שסוודר בצבע קפה מחמיא יותר מסקיני משופשף. אולי זה היה קורה בלי שאהפוך לאמא ואולי עדיין הייתי מסתובבת לצדכם בגופיות קולר וסנדלי גלדיאטור. השורה התחתונה היא שבחלוף עשור מעכשיו, בטח יהיה לי הרבה יותר נוח.
אז עם איזה תיק עושים את מסע הכומתה בין העבודה-גינה-פגישה בקפה? או, אני שמחה ששאלתן. בתיק הזה (דמוי עור, אל תסתכלו עלי ככה) יש גם מקום ללפטופ וגם למגבונים. אני מצליחה להכניס אליו קופסאות אוכל רב פעמיות שעושות קווצ' לאמהות האחרות בגינה, גרביים ותחתונים לילדות לעיתות חירום (=שלוליות), מטען, אוזניות ושלום עולמי. החלק האהוב עלי – הוא על הגב, ככה שאפשר לאחוז בשתיים ולמנוע מהן לבחון את הגבולות בשביל האופניים. אמרו שיש עליו עכשיו גם הנחה, אז הנה, פינקתי.
סניקרס גולה הנוחות בעולם ותיק מעולה של יוקון אקרובטיקס
