איורים: יהלי זיו
כשאומרים לי ארון נעליים אני תמיד מדמיינת את הארון של קארי בראדשו. אני מעלה בראש ארון מפואר ובו עשרות (עשרות? מאות) נעליים, עומדות כמו חיילים בשורות ומסודרות לפי צבעים או מעצבים או סוגים, מוכנות לשרת אותי נאמנה בכל הנחתה.
ואז אני חושבת על הארון שלי. ארון? כמה מגירות בקושי. כמויות של נעליים שוכבות אחת על השנייה, אחת מאבדת את זוגתה, נעל מעצבים מתערבבת עם כפכף מהשוק, נעל בית נחה ליד פלטפורמה של 15 ס"מ.
וכך הן נערמות להן, מעלות אבק. והלו? אלו חברות מאד טובות שלי, למה אני מתייחסת אליהן ככה? למה אני משתמשת וזורקת ולפעמים שוכחת אותן לכמה שנים, עד שפתאום נזכרת שפעם דווקא הייתה לי נעל ירוקה מחוררת עם אבזם גדול ונקודות בסוליה? חבל, היא יכלה להתאים בדיוק למלתחה שלי בעונה שעברה.
והנעליים? קצת כמוני, מדובר באוכלוסייה מאד רגישה, שמתנקמת בי במגוון דרכים עקלקלות: הן דוהות, מתעקמות, מתקלפות, נקרעות ואפילו נשברות. הן יושבות עלי אחרת לגמרי ממה שתכננתי, מפילות אותי מהעקבים וגורמות לי למעוד בדיוק כשאני חוצה את הכביש ברחוב הכי סואן בעיר.
אני יודעת, זה לא חייב להיות ככה. לא מזמן ראיתי ארון מזן אחר – מדף ארוך ארוך עליו מסודרים כל דגמי העונה. והזוגות של העונה ההפוכה? הם לא מוזנחים חלילה, אלא ישנים את שנת החורף שלהם בתוך הקופסאות המקוריות שלהם, שמורים ומטופחים. כל כך הרבה השקעה בנעליים וסדר מופתי, יש אנשים שיודעים לתת כבוד לזוגות שלהם.
ויש גם את הארונות הסודיים. כל הנעליים ללא יוצא מן הכלל מסודרות בתוך הקופסאות, כך שאף אחד מבחוץ לא יוכל לזהות (או לחמוד). מוסתרות ומכוסות, כל פעם נפתחות מחדש כמו אריזת הפתעה, יוצאות לסיבוב דאווין בחוץ ואז מיד חוזרות מקופלות לקופסה. אין נעליים זרוקות ברחבי הבית, יש רק הרבה קופסאות. הרבה מאד קופסאות.
כל עוד אני חיה בדירה קטנה בתל אביב כנראה שהארון שלי לא ישתנה, אני אשאר עם הבלגן שלי ועם פתרונות האחסון הקלושים. אמשיך לחלום בלילות על ארונות אחרים, יפים יותר, מסודרים יותר, שמורים, ואז אקום בבוקר כדי לגלות רק באמצע יום העבודה ששוב יצאתי מהבית עם נעל אחת כחולה והשנייה שחורה.
