הפינה המאוירת

הרהורי סרק | בבניין ממול יש שכן

פורסם ע"יShoofra 28 בנובמבר 2018 אין תגובות
איור של יהלי זיו - שכנים

איירה: יהלי זיו

נראה לי שהגיע הזמן שנדבר על השכנים שלי. אלו שאני פוגשת מדי יום, אולי מהנהנת לכיוונם לשלום מאולץ אבל לרוב פשוט מתעלמת, כאילו מעולם לא ראיתי אותם מבשלים מרק בתחתונים. כולנו גרים ברחוב צר מאד, לכולנו מרפסות מושקעות עם עציצים שפורחים יותר או פחות, ולכולנו יש את השעה השקטה עם הקפה והסיגריה, בה אנחנו יושבים וצופים על אחרים.

אחרי יותר משנה בדירה אני כבר יודעת עליהם כמעט הכל. אני יודעת באיזו שעה הם הולכים לעבודה, אני מכירה את החתולים ואת הארנבות ואת הכלב הענק שגר בדירת חדר וחצי במרכז העיר. נפגשתי כבר עם הישבן של השכן ועם החזה של השכנה, אני סופרת עם השכן עליות מתח, ולפעמים אני חושבת שהדבר היחידי שאני לא יודעת הוא את שמם.

אני לא יכולה שלא לתהות – כמה הם יודעים עליי בחזרה? הם רואים אותי נאבקת במטבח כשאני שורפת חביתה? הם צופים בי עולה על המשקל שלוש פעמים ביום ומחסלת חבילות M&M'S בכל ערב? ומה הם חושבים כשאני יושבת ומסתכלת עליהם מסתכלים עליי?

יש את הרגעים המוזרים האלו שאני רואה אותם ברחוב. לרגע בא לי להתנפל עליהם עם חיבוק חם, אבל רגע אחרי אני נזכרת שאנחנו בכלל לא מכירים ושיש מצב שהם אפילו לא מזהים אותי ושכל הסיפור הזה מביך מדי ואולי פשוט כדאי להוריד פרופיל ולפנות לכיוון השני.

לאחרונה נראה לי שכבר אין רווקים בעיר הזאת. כולם מתקבצים בזוגות זוגות, מתכרבלים על הספה, יושבים לארוחת בוקר שבת מפנקת במרפסת, עם גבינות וחביתה. איפה הם כל הרווקים שפעם גדשו את הדירות בעיר? איפה דירות השותפים הרועשות, עם בחורים מתחלפים, ערבי שתייה לא נגמרים וזרים במיטה?

ולכן, בכל פעם שאני רואה עוד דירה משתפצת אני קצת מקווה – אולי הפעם יבוא איזה שכן חביב או שכנה שתהפוך לחברה? כן, זה כמעט לא קורה לעולם, לרוב זה מסתכם בדירת אייר בנב שמארחת חבורות רועשות מ"תגלית", אבל דווקא בפעם האחרונה משהו קרה. לדירה שלידי עבר זוג צעיר, שבדיוק יצא לפנסיה – כאלו שעזבו את הבית היפה בהרי הגליל כדי ליהנות מחיי העיר ולהיות קרובים לנכדים. הם קיבלו את פניי בחיוך מאיר והביאו לי עוגה (רגע, זה לא היה אמור להיות הפוך?), התעניינו באמת בשלומי והסתכלו לי בעיניים, חשפו אותי לעולם חדש וקהילתי, כזה שאני לא מכירה מהחיים בתל אביב.

ומאז אנחנו חיים באושר עד עצם היום הזה, הם מזמינים אותי לארוחות ערב, מביאים מרק כשאני חולה ומקבלים במקומי חבילות מהדואר. מדי פעם אני עדיין מכבה את האורות כדי שלא ידעו שאני בבית, אבל אני גם משקה את העציצים ועושה בייביסיטר לחתולה. נראה לי שהפכתי להיות שכנה סבירה.

נתראה בשכונה!

פוסטים שעשויים לעניין אותך

השאירו תגובה

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...