כתיבה וצילום: מאיה יופה
טיול משפחתי אחד לגרנובל באלפים הצרפתים הספיק למאיה יופה ובעלה לסגור טיסה לכיוון אחד. אבל האם הקראש החדש מתאים לטווח הארוך? טור חדש על רילוקיישן.
בחוץ כל כך יפה, סתיו עוטף את העיר הקטנה שלנו, שהעצים בה מוזהבים והמדרכות משובצות עלים רטובים. פעם ביום אנחנו יוצאים להיחלץ מהמחשבות והגלילה האינסופית בנייד. אנחנו מטיילים ברגל בלי מטרה בין הסמטאות של העיר, שותים שוקו חם או נכנסים למוזיאון האמנות לראות ציורי שמן ענקיים מתקופת הרנסנס. כשאנחנו מדברים עם חברים או משפחה אני מרגישה שאני בוחרת בקפידה את המילים המתארות ״מה נשמע״. אפילו כשאני כותבת את המילים האלו אני קצת מתייסרת, איך יכול להיות שכאן כל כך נעים?
עד ה-7 באוקטובר לא שמתי לב כל כך, אבל אנחנו גרים בשכונה שאפשר להגדיר אותה מעורבת. בשביל החצץ המרכזי – שסביבו פארק, בתי ספר וגני ילדים – ילדים בכל הצבעים רוכבים על קורקינט. אחרי הצהריים, ההורים בגינה הקטנה עם ארגז החול (שאנחנו שונאים מהסיבה הברורה שיש בה חול) מדברים שפות שונות עם הפעוטות שחזרו זה עתה מהמסגרות החינוכיות. בכל שיחת טלפון אמא שלי מבקשת שלא נדבר בעברית עם הילדים ברחוב ואני מבטיחה לה שאנחנו שומרים על פרופיל נמוך ואין מה לדאוג. ועדיין, כשאנחנו עוברים ליד הספסל עם בני הנוער שמעשנים סיגריות אלקטרוניות ומפטפטים בחצי צרפתית חצי ערבית, אני קצת מתכווצת. עד כמה אנחנו בטוחים פה?
אנחנו מתאמצים לשמור על שגרה בין שפיות ושיגעון, יום רודף יום, שבוע ועוד שבוע. אני מזמינה אלינו לפליידייט בשבת אחר הצהריים את אסיה – חברה של בתי מהשכונה – לפני שאני מגלה שמוצאה מרוקו, אבל מאוחר מדי להתחרט. מעניין אם היא הבינה שאנחנו ישראלים, אני תוהה ביני לבין עצמי. תוך כדי שיחה על השביל עם אמא שלה, אני מנסה להעריך סיכונים: לאסיה יש 6 אחים ואחיות אבל אמא שלה לא עוטה כיסוי ראש או לובשת חצאית. אני שואלת אם אסיה תישאר לארוחת ערב ובתגובה היא מציינת שהם אוכלים חלאל – ״אוקיי״ אני אומרת לה ומנסה לשחק אותה קול, ״אנחנו לרוב לא אוכלים בשר בערב״.
בבית, אני מצהירה באומץ שלא אתן לפחד לנהל אותי כי די, אנחנו בטוחים פה. אני שולחת לה בהודעה את הכתובת ואת השם שעל האינטרקום והלב שלי מאיץ לרגע. הקב״ט שהיה אמון על הביטחון שלנו בפריז של 1997, בטח היה יוזם בשלב הזה שיחת נזיפה וחידוד נהלים, אבל אני מזכירה לעצמי שאני בגרנובל והשנה היא 2023. האישה הזו בסך הכל רוצה להיפטר לשעתיים מילדה אחת מתוך ה-7 שהיא עשתה, אם היא תנסה לפגוע בי היא פוגעת בסיכויים שלה לקצת פחות רעש, חישוב פשוט.
אחרי שעות של משחק משותף בשעה 19:00 הזמזום באינטרקום תופס את הבנות באמצע סשן ציור. אני ניגשת לדלת והשיחה עם אמא של אסיה קולחת. היא שואלת באיזה שפה אנחנו מדברים ומרימה גבה של הפתעה כשאני עונה – עברית. הפנים שלה משתנות והיא אומרת שזה נורא מה שקורה אצלנו ומיד שואלת אם אנחנו בעד או נגד המלחמה. אני לא מצליחה לפענח אם היא בוחנת אותי או שואלת בתמימות. אני אומרת לה בפשטות אנחנו בעד שלום והיא מחייכת בעצב ואומרת, אם נשים היו מנהלות את העולם לא היו מלחמות בכלל. הפעם תורי לחייך בעצב, כשאני מבינה פתאום עד כמה האישה הזו ואני דומות. זו אולי האישה שהכי דומה לי מבין כל הנשים ששוחחתי איתן בארבעת החודשים האחרונים, זו שבוודאות הכי נוח לי לשוחח איתה. היא שואלת למה אני לא מדברת עם הילדים בצרפתית ואני מסבירה לה שזה לא טבעי לי. היא מהנהנת בהבנה ואומרת שהם מדברים ערבית בבית ושהילדים לומדים צרפתית בבית הספר ושלא אדאג. הילדות מתחבקות ואנחנו נפרדות בחיוך אמיתי, אסיה מבטיחה לבוא שוב. אני סוגרת את הדלת לאט ואני לא דואגת.
