כתיבה וצילום: מאיה יופה
טיול משפחתי אחד לגרנובל באלפים הצרפתים הספיק למאיה יופה ובעלה לסגור טיסה לכיוון אחד. אבל האם הקראש החדש מתאים לטווח הארוך? טור חדש על רילוקיישן.
הימים עוברים, על לוח השנה המאויר נשארו רק כמה ימים בודדים, אבל מסביב נראה שהבית, או יותר נכון, הילדים, עוד לא יודעים שהכל עומד להשתנות. כשאני נזכרת בזמן הקצר שנותר אני מרגישה איך כל האיברים מחליפים מקום בבטן, ובולעת את כל הרוק שיש לי בפה. גם בתוך הארונות כבר יש תזוזות – השבוע יצאו מכאן שקיות אחרונות לתרומה והמדפים מתחילים להתרוקן, אבל מבחוץ הרוב כרגיל. אי אפשר לנחש שאוטוטו ילדים אחרים ישחקו ויריבו על השטיח הזה שאנחנו כל כך אוהבים, זה שקנינו מתצוגה בהנחה, וגם אז הוא ממש לא היה במחיר הגיוני. אי אפשר לנחש שאוטוטו זוג עייף אחר יתרסק, אחרי מקלחות והרדמות, על הספה הזו ששרדה כתמי אבטיח וקפה ובעיקר ניחמה אותנו בסוף כל ערב ארוך. אי אפשר לנחש שאוטוטו משפחה אחרת תאכל ארוחות ערב קולניות על השולחן הזה, תאפה עוגת יומולדת בתנור הזה או תשב מוקדם מדי בבוקר לצפות בזריחה על המרפסת עם הספסל הצהוב והאור הכי יפה.
גיל ואני יושבים על הרצפה ועושים מארי קונדו לכל החפצים שלנו. הקטגוריות רבות אבל ברורות: למסור, למכור, לאחסן או לקחת איתנו. אנחנו מנסים להחליט מי עולה לגמר וזוכה לטוס איתנו. מספר המקומות מוגבל. אנחנו עובדים טוב עם מגבלות וידועים באורח החיים המינימליסטי שלנו. לא פעם עוקצים אותנו אורחים שנכנסים לראשונה הביתה בשאלה: "אז איפה כל החפצים שלכם?". אל תבינו לא נכון, אנחנו אוהבים חפצים יפים ואת שלנו אנחנו אוהבים במיוחד, אבל אחרי הרבה חשיבה החלטנו לקחת איתנו רק את מה שיזכיר לנו את הבית ושיהיה קשה למצוא לו תחליף, בידיעה ששם יש הכל ואפילו יהיה כיף להתחיל לאסוף מחדש. היו כמה בחירות קשות ונעשו ויתורים לא פשוטים, אבל בסוף היום הזה, ליד הדלת ממתין מערום ארגזים לשליח של פדקס. 11 ארגזים ממוספרים בטוש שחור ששייכים לשני הורים ושני ילדים. 11 ארגזי קרטון שהם קפסולה קטנה של חיים שלמים. בקרוב נתאחד בצד השני של הים התיכון.
אני חופפת את השיער בפעם השלישית השבוע, כי בגנים משתוללת מגפת כינים. אני תוהה אם גם בגרנובל יש כינים ונזכרת שאני יודעת את התשובה. ברור שכן, זו רק צרפת, לא הירח. אני מפליגה בדמיון ומציירת את החיים שלנו בעת האחרונה כמו רשת קורי עכביש מורכבת, אינספור חוטים דקיקים סבוכים זה בזה, פלונטר לא מאוד אלגנטי שעושה אותנו מי שאנחנו, מחוברים למקום הזה. בכל פעם שאני מבטלת מנוי או מוכרת חפץ אהוב, אני מנתקת חוט ומשחררת אחיזה. זה קצת מפחיד בפעמים הראשונות, אז אני ממהרת לקשור חוט חדש ויציב לגרנובל, לחבר אותנו לשם על ידי התעניינות בתכניית החוגים במתנ״ס הקהילתי או קביעת פגישה בסוכנות נדל״ן. אני משתדלת לא לחתוך הרבה חוטים מהר מדי כדי לא להישאר תלושה לגמרי. בשבועות האחרונים שחררנו כמעט את כל החוטים, זה היה מורכב רגשית כמו שזה היה מורכב פיזית. בקרוב נפרד מהדירה שהייתה לנו בית ונעלה על מטוס לכיוון אחד. עוד אין לנו בית קבע בקצה המסלול ובשלב הזה יש תחושת ריחוף ספק נעימה ספק מבהילה, אבל אני מקווה שננחת על קרקע יציבה.
הגענו ליעד
זהו סוף שבוע ארוך וחגיגי של יום העצמאות הצרפתי ונדמה שרק מהגרים ותיירים נותרו מאחור, כלומר אנחנו. תראו מופתעות – הדירה הזמנית שלנו פה בגרנובל די גרועה, כמה גרועה? לפי התמונות, היינו בטוחים שיש חצר קטנה. בפועל מדובר בחצר המשותפת של הבניין ומחוץ לפריים נמצאים פחי האשפה המשותפים. באופן מפתיע, הילדים עפים על האמבטיה המחופה בדשא סינטטי, על אף שהיא דולפת, ועפים על חדר הילדים שהוא בעצם מחסן בלי חלון ראוי ובו נותרו משחקים ישנים בסגנון חצר גרוטאות של קיבוץ. בבוקר הראשון אנחנו מחליפים מצב רוח ומחליטים לצאת לרחובות, רק כדי לגלות שאנחנו ראשונים בפארק, עוד לפני עובדי הניקיון. בבוקר הבא, כשאנחנו שוב מתעוררים לעיר רפאים ומגלים שבמאפייה אפילו עוד לא הוציאו את הבגט, אנחנו מפנימים שאנחנו פשוט עוד לא מסונכרנים למקום החדש.
המקום היחידי שאנחנו מצליחים לפצח את שעות הפתיחה שלו (כי הן כתובות על הויטרינה) הוא הסופר. למזלנו, הוא גם ממוזג. בכניסה לסניף השכונתי עומד סטנד עמוס בקבוקי רוזה מקומיים, מארזי אפריטיף מוכנים מראש ומשמשים סמוקי לחיים בהנחה. הילדים זורקים לעגלה אוסף רנדומלי של מוצרים שנראים להם מעניינים, אני מוסיפה קצת פירות יער, גבינות מקומיות, לחם גרעינים וסבון רחצה בריח שקדים שאני זוכרת מהילדות שלי. רגע לפני שאנחנו מסיימים לעשות לעצמנו חשבון בקופה העצמאית אני רצה להביא בקבוק רוזה בשביל המורל. הסדרנית, שכל תפקידה לסמן לבאים בתור להתקרב ולברך להמשך יום נעים, מחייכת אליי וממליצה לי לשתות אותו קר. אני מחייכת בחזרה, מודה לה בנימוס ובעיקר מרוצה מעצמי שהצלחתי לעבוד על מישהו שאני מכאן.
