כתבה: הילה רגב, צילומים: לייה ניידיץ'
בנעליה: פעם בחודש אנחנו שולחים נעליים בהפתעה להילה רגב. האתגר: להתהלך בהן יום אחד לפחות ולדווח לנו מה קרה לה בדרך
ארבעה חודשים לתוך חופשת הלידה שלי ובראש רשימת המשימות שלי מופיעות המילים "למצוא ירקן חדש!!". בחודשים האחרונים פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם הירקן השכונתי, כזו עם תנודות אמוציונאליות ששמורות בדרך כלל לזוגות על סף גירושים. הוא מעלה את המחיר של הגויבות, אני יורקת עליו אש ומקללת בלב. יש מבצע על המלפפונים – זהו יום טוב לכולם, חדי קרן וקשתות בענן. בסוף החלטתי שאיני יכולה להכיל יותר הדרמה הזו בחיי, במיוחד שהיא נשענת על גמחות שוק וחשק, והחלטתי לחתוך ממנו. "החלטתי לחפש לנו ירקן חדש!" אני מודיעה לבעל בדייט השבועי שלנו, עת אנחנו מעבירים את התינוקת מיד ליד ומרכלים על אמהות מהועד. "אני חושבת שהגיע הזמן". הבעל מהנהן אלי בהסכמה חרישית, הס מלהתווכח. שבוע שעבר רבנו פיצוצים על הבוילר עד כי היה חשש שהוא יצטרך ללכת לישון אצל חבר. מאז הוא למד את הלקח ומעביר את הסוכר.
לפעמים, בעיקר בשלוש בבוקר, אני תוהה לאן נעלמתי. איך שקעתי בחופשת הלידה הזו כמו בצנצנת נוטלה אקסטרה לארג'. (זה לא סתם דימוי שקפץ לי לראש. אני אשכרה יושבת וכותבת את המילים הללו בעודי דגה בכפית נוטלה). איך אני מבלה ימים שלמים בטרנינג מוכתם מפליטות, כפכפים ושיער מפוצל ותוהה אם יש לי כוח למסכת פנים. התשובה אגב, היא תמיד לא. ולפעמים גם לא לצחצח שיניים. תגידו בסדר, חל"ד ועייפות ותינוקת קטנה לטפל בה יחד עם תפעול בית וילדות קטנות, הכל מובן. אבל מתי הזנחה הופכת לחלק מהעצמי שלך? איפה עובר הגבול בין 'אני מוותרת לעצמי כרגע' לבין 'זה מי שאני עכשיו'? והאם הזמנתי עכשיו 20 תחתונים עם הלוגו של משחקי הדיונון רק כדי להרגיש בחיים? הכל אפשרי. במיוחד בטרגוט באינסטגרם.
לכן כשמגיעה קופסת הנעליים של ג'פרי קמפבל אלי הביתה, במסגרת #בנעליה, אני בטוחה שהיקום לועג לי. אלו מוקסינים צבעוניים ומבריקים עם עקב קטן וחרטום מעוגל. זוג שגם בגרסא הכי אופנתית שלי, לא הייתי נעצרת לידו. נעליים שהולכות טוב עם מעצבות מוצר בסטארט אפ מתפתח או לחילופין עורכות דין לענייני משפחה שאוהבות קוקטיילים עם שמות יקרים. מה לי ולזוג הפרקטי-אלגנטי הזה? אין לי שום דבר שיתאים לזה בארון. מה הולך עם מוקסינים ופליטות של ריפלוקס קל? ולמרות זאת, כשמתפנה שישי חופשי כשהילדות במוסדות, אני מנסה. טרנינג שחור אלגנטי עם סימני אקונומיקה קלים שאף אחד לא רואה. גופייה לבנה שהוצאתי מהכביסה ועליה ווסט. פעם הייתי אישה של ווסטים. יש תמונות שיעידו. אני לא מוצאת זוג גרביים תואמים, כי הפעם האחרונה שגרבתי גרביים הייתה בחורף 2019, אז אני מאלתרת משהו מהמגירה של הבנות והבעל מזדעזע. "את לא יכולה לצאת ככה מהבית. תמצאי זוג דומה" הוא מצווה עלי. וואלה יופי. כשפגשתי אותו הוא עוד לבש חולצות עם בדיחות מהאינטרנט. עכשיו הוא ראובן כהן של הצפון הישן.
יום שלם הסתובבתי באישיותי המושאלת. העמדתי פנים שיש לי עבודה ותוכניות. חלפתי על פניו של הירקן פעמיים (!!) ולא הסתכלתי עליו. הנעליים הכאיבו לי בהתחלה, לא הייתה פה התאמה מושלמת, אבל התחלתי להתרגל. הרגשתי קצת גבוהה יותר. טיפה אלגנטית. חייכתי לבחורה בקפה שבחנה אותי בעניין. היא לא צריכה לדעת ששכחתי לשים רפידות הנקה. הודיתי לאבא מהגן שהתלהב מהנעליים. הוא לא יכול לראות שבכיתי הבוקר כשניסיתי ללבוש ג'ינס ולא מכנסיים עם גומי. לכמה שעות הייתי מישהי אחרת. לא אני של פעם, אבל גם לא של עכשיו. מישהי שנמצאת בתפקוד גבוה והולכת לתערוכות אמנות שכתבו עליהן ב"הארץ" ולא צריכה לזכור לשלוח עם הילדה את הבגד להתעמלות קרקע. בבית המוקסינים חזרו בחזרה לקופסא שלהם והם מחכים להזדמנות נוספת. מי יודע, אולי אפילו אצא איתן באיזה לילה.
עם יד על הארנק, האם הייתי בוחרת בהן בעצמי: אין סיכוי. אלו נעליים לדמות ראשית בסרט של ננסי מאיירס ואני בכלל על תקן ניצבת
מדד הסביבה: התלהבות כללית. מי במבטים, מי במילים. מאז שנפלתי בעקבים של זארה בחתונה של אחי, לא זכיתי לכזו תשומת לב בגזרת ההנעלה
מתי אנעל אותן שוב: בראיונות עבודה או כשאצטרך להרשים חברות בדייט
ולסיום, מילה משופרא: הילה אולי לא אימצה, אבל לדעתנו מדובר באייס של צבעוניות ומצב-רוח טוב, גם כשהחיים דורשים ממך קצת קלאס
