כתבה: הילה רגב, איירה: דנה ברנר
מדי חודש תנסה הילה רגב להפוך לאדם טוב יותר בעזרת ספרי הדרכה רבי מכר. והחודש היא תנסה להתגבר על כל הסחות הדעות של אימא לשלוש. האם היא תצליח?
אישה עומדת באמצע הסלון שלה בגרביים, חלוק וכרטיס אשראי ביד. האישה הזו הייתה בדרך לאנשהו. אני בטוחה. אדם לא מסתובב בסלון שלו בגרביים ועם אשראי בשביל הפעילות הגופנית. אשראי מסמן מטרה שיש להשיג. משימה שיש לסמן. האישה עדיין עומדת. מבט מבולבל על פניה. זה קורה לה הרבה. היא מנסה לשחזר את צעדיה. היא נזכרה שמחר היא לא זו שאוספת מהכיתה אלא האימא שהיא קבעה איתה כבר לפני שבוע. היא הייתה אחראית והכניסה את זה לקלנדר, ואז היא חשבה לעצמה 'רגע, אבל אולי האימא השנייה לא אחראית כמוני? ואם היא לא אוספת את הילדה, אני לא אוכל לקחת את הילדה השנייה לרופא!'. אז היא קמה והלכה למטבח, שם הניחה את הסלולר כדי שלא יפריע לה לעבוד. היא פתחה את הוואטסאפ כדי לשלוח הודעת תזכורת מתנחמדת לאימא חסרת האחריות שעמדה לשכוח את הילדה שלה מחר בבית הספר, ואז ראתה שיש עוד כמה הודעות שלא נענו. היא עונה לכולן. היא מתחילה ויכוח פוליטי בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית. היא מזכירה לבעל שצריך ביצים וחלב בדרך הביתה. היא בודקת מה קורה בקבוצה של העבודה. היא לוחצת על לינק שחברה טובה שלה שלחה לה. כן, זו באמת שמלה שתחמיא למבנה הגוף שלה. לחברה שלה תמיד הייתה עין חדה. היא שולחת הודעה לחברה שלה, "תמיד הייתה לך עין חדה. תגידי, איך היה עם הפרזנטציה?". החברה מתקשרת. 'טוב, טלפון זה כבר זמן טוב להתחבר לאוזניות, ואם אני כבר במטבח אני כבר אשטוף כלים', האישה אומרת לעצמה. היא גם מנקה את המקרר כי הסיפור של החברה ארוך ומצחיק. כשהיא פותחת את המקרר היא נזכרת שהיא חייבת לעשות הזמנה של ירקות לסוף השבוע. היא מסתכלת על הרשימה שיש על המקרר ושם יש גם תזכורת לקנות עוגיות לפיקניק הגיבוש של אחת הילדות. האישה נחרדת. זה היה אתמול. האישה דוחקת את המחשבה על אימהותה הכושלת עמוק לתת המודע שלה. היא מוציאה משהו מתוק מהמזווה. היא מבינה שגם נגמר הנוטלה והפסטה. היא מסתכלת שוב על הרשימה שעל המקרר. כן, כתוב שם עם שני קווים אדומים ומרקר "נגמר הנוטלה!!". האישה נדרכת. עד לנוטלה. היא מוציאה את האשראי וצועדת בחזרה למחשב שלה במטרה ברורה לסיים את ההזמנה מהסופר שפתוחה כבר יומיים בדפדפן. בדרך היא מרימה שני גרביים, מגבת וחתול וחותכת למכונת הכביסה. היא חוזרת לסלון ומחזיקה את כרטיס האשראי ביד שלה. היא נזכרת. נוטלה. למחרת, הבת שלה תישכח בבית הספר. האימא השנייה שכחה ואף אחד לא הזכיר לה.
ברוכים הבאים לחיים שלי ושלכם. מילא העומס המנטלי, מילא המחסור החמור בשעות שינה עד כדי פגיעה קוגנטיבית (ותודה לתינוקת), אבל בכל רגע יש לי מיליון הסחות דעת. וואטסאפ, מייל, פייסבוק, נוטיפיקיישנס מכל עבר. צלצולים ופעימות שמטרפים אותי, וגם אם אני משתיקה ומכבה אותם, הם עדיין תוקפים אותי, כי אולי פספסתי הודעה חשובה? מילא המסכים, בשבת אני מתרחקת מהכל, אבל אז החיים גורמים לי לאבד את זה. בכל מקום אני רואה בלגן, חפצים שצריך לסדר, מכונות שצריך להפעיל. רעיונות להוציא לפועל. הראש שלי מתרוצץ למיליון כיוונים, כביכול כדי להספיק הכל, אבל בפועל כמעט אף משימה לא מתבצעת. לקח לי יותר מחודש לכתוב את הטור הזה, למרות שהוא פתוח לי על המחשב כל יום. מה קורה לי? "הסחות הדעת הללו יכולות לצאת מכלל שליטה ולהותיר בנו את התחושה שלא אנחנו מקבלים את ההחלטות בחיינו", נוזף בי מבעד לדפים ניר אייל, מחבר הספר "ממוקדים" (הוצאת אגם). "כדי לחיות את החיים שאנחנו רוצים לא מספיק שנעשה את הדברים הלא נכונים, אלא אנחנו גם צריכים להפסיק לעשות את הדברים הלא נכונים". אייל, יליד ישראל ומומחה לעיצוב התנהגותי, הוא מחבר ספרי הדרכה למגזר הטכנולוגי שביצע פניית פרסה מהירה לעבר השוק האינסופי של לקוחות הקצה. אחרי שלימד בספר הקודם שלו ("מכורים") איך לייצר אפליקציות שיגרמו לנו להישאר בהן ימים שלמים, הוא עכשיו מלמד אותנו איך להיגמל מהן ולקבל בחזרה שליטה על חיינו. אני בטוחה שמנהלי הבנק שלו סופר מרוצים.
השיטה שלו פרקטית. אני צריכה להבין למה אני "בורחת מהמציאות לכדי הסחות דעת", ומסביר לי ש"כל מוטיבציה לפעולה נובעת מהרצון להימנע מחוסר נוחות". כלומר, אני מעדיפה לנקות את האמבטיה מאשר לסיים את הטקסט המשעמם שהתחייבתי לכתוב על ריבית הפריים. הוא ממליץ "להתמודד עם חוסר נוחות. לא להיכנע לשעמום. להפוך אותו לפעולה". הפעולה היחידה שאני רוצה היא שנ"צ, ובכל זאת, אני מוכנה לתת לו צ'אנס. הדבר השני שתופס אותי בספר הוא אבחון הרגעים הלימינליים (רגעי מעבר). כל פעם שאני מחליפה פעולה, פותחת עוד לשונית בדפדפן, קמה לראות מה קורה במקרר ואז נשאבת לעולם חדש של הסחות דעת. "זה בסדר להיכנע לדחף", הוא אומר, "אבל תגידי לעצמך שתעשי את זה עוד עשר דקות" במפתיע, אחרי עשר דקות לא בא לי לחפש מתכונים חדשים לצהריים, אלא להמשיך לעבוד. אחר כך אני מנסה את הפרק הבא, "לדמיין מחדש את המזג שלנו". 'כוח הרצון שלי אינו מתכלה, רק הסבלנות שלי לשטויות של הטף', אני אומרת לעצמי, 'יש לי שליטה עצמית גבוהה. אני אדם טוב'. זה משפר את מצב הרוח שלי בצורה מפתיעה. 'אני באמת אדם טוב!' אני אומרת לעצמי, 'יחסית כמובן'. משם אני מתחילה לעבוד עם רשימות ותכנון מוקדם של הימים הבאים שלי. אייל טוען שככל שנתכנן ונקציב זמן לכל דבר, ובעיקר לעצמנו, למערכות היחסים שלנו ולעבודה שלנו, כך תהיה לנו מסגרת ושליטה. באופן מפתיע, ואחרי התמכרות קלה לסרטוני הכנת אוכל מראש בטיקטוק, משהו בי נרגע. אני עוד לא שולטת בזמן שלי לגמרי ומתפספסים לי דברים, אבל אני יותר נינוחה. אף ילדה לא נשכחת בבית הספר! יש הזמנות של ירקות וסופר שבועות מראש (זה לקח לי שעתיים, אבל זה השתלם). אני מורידה את כל הנוטיפיקציות בסלולר ונושמת עמוק. אני אומרת לעצמי בקול 'כן, אולי אני אחזור ליוגה' ומתכוונת לזה. אני הולכת דוך מהמחשב למקרר ולא מרימה אפילו טישו משומש מהדרך. שיחיו בזוהמה. אני בזן שלי. אני מתקתקת משימות. אני אדם טוב עם מסגרת זמן מאורגת. אני.. אני.. אני בודקת כל עשר דקות אם כבר עשיתן לייק לטור הזה. תהיו חברות, טוב? יש לי עוד דברים לעשות.
View this post on Instagram
אוף. לא תיכננתי לעבוד בזה. אבל אייל שולח אותי להבין "מהו הגירוי הפנימי שלי ואיך לנטרל אותו" ו"להסתכל פנימה". ככה אני מצליחה להבין שאני פוחדת להיכשל בעבודה החדשה שלי (ולכן בורחת לשיטוט בפיד), ושתסמונת המתחזה גורמת לי לנסות לכתוב את הטור הזה שלוש פעמים באותו בוקר עד שאני נוטשת סופית והולכת לבדוק אם משהו התחדש במקרר בינתיים. אחרי שהבנתי כמה אני פגומה מבפנים ("כמו כולם", הוא מרגיע אותי), אני עוברת לשלב הבא – למפות את המשימות המשמימות בחיי ולהפוך אותן לאתגר. במקביל, אני צריכה להתחיל להזכיר לעצמי שיש לי שליטה עצמית גבוהה ולדבר לעצמי בחמלה, "כמו שהיית מדברת עם חברה. לאנשים עם חמלה עצמית יש נטייה להפוך לחסינים יותר".
אחרי שבניתי את עצמי מחדש, אייל פונה לפרקטיקה. אני צריכה לתכנן דברים מראש ככל האפשר (באינסטגרם יש מלא רילס של תכנון ארוחות שבוע מראש, וזה באמת ממכר, אל תגידו שלא אמרתי), ולוודא שיש לי סדר יום עם זמן מוקצב. לא רק משימות, אלא גם למטרות בחיים ומערכות יחסים. "הקדישי זמן לעצמך", הוא מבהיר לי. "אם לא תקדישי זמן לעצמך, גם מערכות היחסים שלך וגם העבודה שלך תיפגע. את במרכז". הופה, עכשיו אתה מתחיל לדבר. קצת מי טיים.
