איור: יהלי זיו
פעם חשבתי שמרחב פתוח הוא מושג מרגיע. בכל פעם ששמעתי את צירוף המילים הייתי מדמיינת משטחי דשא רחבים, שמיים כחולים עם נגיעות של עננים לבנים, הציפורים מצייצות ובאוויר יש ריח של טבע. אבל אז גיליתי את האופן ספייס וזה עבר לי.
אז כן, גם אני עובדת באופן-ספייס, אותו משרד ענק שבו קירות חיצוניים בלבד, כמה שולחנות ארוכים ונחילי בני אדם יושבים מול מחשבים ומשחקים בלעבוד. וכשאופן ספייס מתנגש עם החום הישראלי, עם אנשים שמביאים את הילדים לעבודה ועם סטרס כללי מהעולם אני לא בטוחה שאסיים את החודש הזה בחיים.
מי שהמציא את האופן ספייס כנראה שרד בקושי שנים של בידוד במשרד אפרורי קטנטן, ורגע לפני שהשתגע מארבעת הקירות עלה בדעתו שאם יושיב את כל העובדים יחד זה יביא לעבודה פורה ויצירתית יותר ואולי לקצת פחות בדידות משרדית. נשמע נחמד סך הכל, הבעיה היא שהוא לא לקח את כל המשתנים בחשבון:
נתחיל מהטמפרטורה. אנחנו אנשים שונים, איך אנחנו אמורים להתאפס על אותה המעלה? אני מבלה את רוב שעות היום בקיפאון שלא נראה בקרחונים של איסלנד, ובשאר אני נוזלת כאילו שאני מתהלכת ברחובות בנגקוק. אין אמצע, אף פעם אין אמצע.
אם עוד איכשהו הצלחתי להתלבש בהתאם מגיעה בעיה נוספת – הרעש. אם זה צעקות או צחקוקים או רכילויות (אפשר קצת יותר חזק? לא שמעתי) או בעיקר אלפי שיחות משמימות על מה עושים בשבוע 34 ואיך מכינים שטרודל תפוחים. אז כן, בשביל זה המציאו את האוזניות אבל הבעיה היא שאז אני לא שומעת כלום. ורגע, לא שמו אותנו כאן ביחד כדי שאשכרה נעבוד על פרויקטים בצוות? בשביל זה צריך לדבר ולהתייעץ לפעמים, עם אוזניות זה פשוט לא אפשרי.
וחוץ מזה, כשאת יושבת באופן ספייס אי אפשר סתם ככה להסתובב שעות בפייסבוק או לעשות סידורים בבנק או לקנות כרטיס טיסה. כולם רואים איפה את ומה את עושה, במיוחד אם זכית להיות זאת שיושבת בגבה אל הבוס – מה שאומר עם המחשב אל הפנים של הבוס.
והריח של האוכל, מה איתו? זה מתחיל מקלמנטינות ונגמר בסלמון או במסאללה הודית. וריח באופן כללי – אם זה בושם או קרם ידיים, באופן ספייס מתנהלים להם בקקפוניה נוראית מגוון ריחות קשים לזיהוי ולעיכול.
אז מה היה לנו? אתגר לכל החושים ובעיקר ליכולות הקשב והריכוז הדי מאותגרות שלנו מלכתחילה. איך מתמודדים עם זה? קפה, והרבה ממנו. וגם ממתקים, זה מנחם. והפסקות סיגריה למרות שאני בכלל לא מעשנת. ובכלל, עוד מעט יקום מישהו אחר וימציא סביבה משרדית חדשה, עד אז כולנו יחד בצרה הזאת.
