כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
מסיבת הפורים האחרונה שלי הייתה לפני יותר מדי שנים. ירושלים בעבעה אז שילוב חולני של פחד מפיגועי דריסה ואווירת דקנטיות מופרזת. שילוב שיכול להיווצר רק בעיר שבה את יכולה למות כשאת מחכה לאוטובוס אחרי שרקדת כל הלילה בבר גייז מחתרתי. המתח לקראת מסיבות פורים נבנה במהירות בקרב בלייני העיר. הייתה תחושה – לא בלתי מבוססת כפי שהתברר בהמשך – שזו הולכת להיות המסיבה הגדולה האחרונה. שמעו, פורים תמיד היה החג שלי. הרי היה ברור שבין כל הגיבורים במסורת היהודית, החבר'ה של המגילה הם אלו ששיחקו אותה בענק. אלכוהול, ממתקים ותחפושות. מה עוד בחורה יכולה לבקש? נצנצים, פייטים ונוצות. תנו לי הכל ותנו לי את זה עכשיו.
המסיבה נערכה בחניון בתי המשפט, אינפקטיד משרום עלו להופיע. רקדתי במשך שמונה שעות רצופות ללא סיוע נרקוטי או אלכוהולי. ידענו שחצי מהבליינים הם בכלל תל אביבים שהתנגבו לעיר כדי לקחת חלק באווירה והשווצנו בזה ליד השירותים. מלכות דראג רקדו עם שוטרים. תחפושות שנתפרו ביד התחככו במסכות זולות מהסופר. ברקע התנגנה ליידי גאגא עם הסינגל הראשון שלה ואף אחד לא ידע מי היא וגם לאף אחד לא היה אכפת. הפרס הראשון היה טיסה ללונדון וזכתה בו אורסולה מושלמת שלא יכלה להזיז אף אחת מהזרועות שלה על הרחבה הצפופה, אבל האיפור שלה לא נמרח גם כשכל חבריה קפצו עליה בהתלהבות. אני זוכרת שהסתכלתי על האורות המנצנצים למעלה, יודעת שעוד מעט אצטרך לצאת לקור ולחזור למציאות וחשבתי לעצמי שאין עוד חג כזה, בעיר כזו, בשום מקום בעולם.
כידוע לכל מי שהתנסתה במערכת יחסים ארוכת טווח, לזמן יש נטייה לשחוק את התשוקה. המסיבה ההיא הייתה פינאלה מרהיב לקשר העמוק ביני לבין פורים. קסם שאבד במרחב. עברתי עיר, הכרתי בחור, התבגרתי והתגברתי. לא הצלחתי למצוא שוב את המסיבה הנכונה, אולי הפסקתי לחפש? תוסיפו לזה שהבעל, על יתרונותיו הרבים, התגלה כמתעב פורים מוצהר. לא ברור איך הפרט הזה חמק בתהליך הסינון האיכותני שעשיתי. ופורים הוא חג שצריך חברה, תמיכה. מישהו שיגיד לך "תוסיפי עוד צללית ניאון, זה חג!". במקום זה הרשה לי פעם אחת להדביק לו שפם ולהסתובב ביחד בשדרה תוך כדי שהוא מקווה שאף אחד לא יזהה אותו מהעבודה. לא בדיוק בסיס אוהד להמריא ממנו לתחפושת זוגית של קניה וקימי או ברק ומישל. יכולתי להמשיך ככה במשך שנים, הלב רוצה, אבל המציאות מדכאת, ולהתדרדר בקלות לנוגדי דיכאון. זה בהחלט היה התכנון. אבל אז – הפתרון הגיע ממקום לא צפוי. וכשאני אומרת מקום לא צפוי, אני מתכוונת פיזית, מתוך הגוף שלי.
אמהות היא סיוט בהדחקה, אבל היא גם מאפשרת לך לדאוג לרווחתן העיקרית של שני יצורות חמודות וחסרות ישע שלא יכולות להתנגד. נכון, זה יכול להלחיץ, אבל זו גם הזדמנות להטיל עליהן שאיפות ורצונות מודחקים. כמו שתעיד כל כוכבת ילדים, מאחורי ההצלחה, יש אמא שרצתה תמונות יפות לאינסטגרם. הזמנתי להן תחפושות מעליאקספרס עוד כשהן היו בשלב הרחם. אספתי באובססיביות שמלות של דיסני מכל חברה שבנותיה מאסו בפאזת הנסיכות. בחדר שלהן יש ארגז אביזרים, ארגז כובעים וסטנד איפור שאפילו מיקי בוגנים יקנא בו. "זה לא אני, זה בא מהן לגמרי" התגוננתי בוואטסאפ המשפחתי אחרי ששלחתי עוד תמונה שלהן עטופות בסאטן דליק ומלמלה. "אני לא יודעת מאיפה זה בא להן". שקר. אני יודעת בדיוק מאיפה זה בא להן. הייתה מכירת חיסול אצל שושי זוהר ומשלוח מהיר.
היום, כאישה בוגרת, אני יודעת שפורים הוא לא חג, הוא מצב רוח. הוא מאפיין אישיותי. אפשר לנסות להסתיר אותו, להדחיק אותו, לטשטש אותו. אפשר לתעל את האנרגיה שלו דרך ילדות שיודעות להרים מסיבה גם מחבילת נוצות ושקית זבל חומה (פוקהונטס!) ואפשר ללבוש חצאית טול ורודה גם לפגישת עבודה. אל תוותרו על הפורים הפנימי שלכן, גם אם הבחור שלכן לא זורם. ואם אני כבר פה, מישהי מכירה מסיבה מטורפת בזום שאפשר להגיע אליה? מתכננת להגיע כאורסולה.
הילה רגב חוגגת פורים, איור: יובל סלינגר
