כתבה: הילה רגב, איירה: דנה ברנר

מדי חודש תנסה הילה רגב להפוך לאדם טוב יותר בעזרת ספרי הדרכה רבי מכר. והחודש היא תנסה להבריא משלל תחלואים, ועל הדרך למצוא איזון פנימי ולהבין מה התכלית שלה בחיים. אך האם היא תצליח? 

הרופאה שסיימה לקחת את משטח הגרון שלי מניחה אותו בפינת השולחן שלה בעייפות וניגשת למחשב. אני רואה את העיניים שלה גוללות את התיק הרפואי שלי מהחודשיים האחרונים וכבר יודעת מה היא הולכת להגיד. לא צריך ללמוד בבית ספר לרפואה, לשרוד התמחויות של 26 שעות עם רופאים מטרידנים ואז להתגלגל לסניף שכוח האל הזה בפאתי גוש דן כדי לאבחן את מצבי הכאוטי. אני חולה השנה. אני חולה המון. "אני רואה שרשמתי לך מוקסיפן רק לפני שבועיים", היא מהמהמת לעברי, "לפני כן אוגמנטין. אני באמת לא יודעת מה להגיד לך. הגוף שלך פשוט מתעקש לא להבריא". אני מהנהנת אליה בחזרה. עובר עליי חודש מעייף כל כך שרק על זה שאני לא מחניקה מולה פיהוק מגיע לי פרס ישראל. וחופשה. אני מרגישה שהכל הופך להיות בהילוך איטי. לא מספיק חמור כדי לקבל ימי מחלה ולנוח במיטה (ובואו, שלוש ילדות, איזה לנוח?), אבל גם לא מספיק חדה כדי לתפקד כאדם מועיל בחברה. הכל מרוח באפור מלאנז'. כאבי ראש שהולכים וחוזרים, נזלת ועייפות. אני כל כך עייפה. "קורה משהו בבית?", היא מרימה אליי מבט, ״סטרס בעבודה? תקשיבי, אני אתן לך עוד מרשם, אבל משהו אצלך ממש לא מאוזן. תבדקי את זה". המשיכו לקרוא