דעההפינה המאוירת

טור אישי | סוציומטיות היא השחור החדש

פורסם ע"יShoofra 22 במרץ 2020 אין תגובות
טור אישי של הילה רגב לשופרא

כתבה: הילה רגב

האישה שעומדת מאחורי בתור לכספומט לא התכוונה לגהור עלי. אני רואה את זה במבט המבוהל שלה. היא קראה עכשיו משהו בסלולר, בטח איזה פוש מוואינט שהודיע על קריסה כללית של המשק ומעדה לתוך המרחב האישי שלי בגסות שכזו. כמעט מרפרפת עלי עם הג'קט הכעור שלה מאסוס והאיילינר הלא סימטרי. "קחי צעד אחורה בבקשה" אני רושפת עליה כאילו הייתה שליח של וולט בעיירה איטלקית "ההוראות הן לפחות שלושה מטרים אחד מהשני ואת נושמת עלי". האישה מתכווצת וחוזרת למלמל למסך. אני מוציאה את השטרות מהמכשיר, אחרי שאני מעבירה עליהן אלכוג'ל ומגבון וממשיכה הלאה, מאושרת. שנים אני מטפחת בהסתר אישיות סוציומטית- אינסנטית. שונאת אדם ונוזלי גוף של אנשים אחרים. והנה, מגפה עולמית אחת קטנה וההתנהגות שלי הפכה מלא לגיטימית לראויה להערצה. 

לא קל להיגעל מהזולת בישראל. כלומר מאד קל, סיבוב אחד בנמיר-איילון בראשון בבוקר ואתן כבר מוכנות לשלוח את כולם להסגר, אבל במדינה שנסמכת על ערבות הדדית ומגע בין זרים במרחב הציבורי, יש התנהגויות שלא תמיד עוברות לעמישראל בגרון. רק לא מזמן (כשעוד היה אפשר), עת לקחתי את הילדות להצגת פורים בתאטרון, גהרה עלי מאחור, בלי בושה, אישה עם תינוק מנוזל שהוצמד לה לחזה ודרשה לקבל את הכרטיסים שלה לפני, מנופפת בצרור שילדה כהוכחה לקדימותה בעולם. "סליחה" ביקשתי בנימוס, מנקה רסיסי רוק מהמשקפיים במגבון אנטי בקטריאלי ואז שטיף רוחבי של אקונומיקה בריח לימון  "אני הייתי פה לפנייך. את יכולה לא לגהור עלי? התור שלך תיכף יגיע". לדעתי הקופאית עדיין מתאוששת ממה שקרה שם. וייתכן שגם הזמינה את נציגי המחלקה למחלות נגיפיות במשרד הבריאות, שיעבירו ויש על העמדה. 

שמעו, הגיהנום הוא הזולת, אני לא מחדשת לכן. כל מי ששרדה אי פעם את הסייל באיקאה או רמי לוי בערב חג, יודעת על מה אני מדברת. גם אני בתוך עמי גדלתי. נדחקת בכניסה לאוטובוס לפני אלה שרוצים לרדת, מכרסמת מדוכן החמוצים בסופר בידיים מלאות חיידקים. אבל בפנים תיעבתי את כולם. הייתי בטוחה שאני טובה יותר, נקייה יותר, אליטיסטית יותר. טיפחתי בסתר אישיות שונאת אדם, מתחלחלת ממגע אנושי אקראי ומפנטזת בקול לעבור למדינה אחרת, שבה חום אנושי הוא סיבה ללכת לכלא. "אח, איך אני מתגעגעת לכל עיר אקראית באירופה" הפרזתי מדי פעם "מיליוני אנשים ברחובות ואף אחד לא נוגע בך, לא נכנס למרחב האישי שלך, לא שואל מתי את מתכוונת להביא ילדים ואם את יכולה להעביר את העודף במונית שירות. זו איכות חיים". 

כי הרי להיות ישראלית זה לא רק המגע הכפוי כל פעם שאת מגיחה החוצה, זה גם הצורך של אנשים זרים לגמרי להתערב בחייך גם אם לא התבקשו. כולם חשים צורך לשאת עצות, להסביר מה את לא עושה עם התינוקת ובמקרה של ההומלסית משדרות רוטשילד, גם ללטף רגל קטנה שמשתלשלת מהעגלה. כן חמודה, תודה על הקפצת מפלס החרדה שלי לקצה. אעבור במיון איכילוב בדרך הביתה מהפארק, כדי שמחלות זיהומיות יעשו לה בדיקה כללית. בתוך עמי אני יושבת, אבל לפעמים זה הרגיש שעמי גם יושב בתוכי. מתחכך בי בלי שביקשתי, נוגע, צובט ובמקרה של גינה ציבורית גם דורש שאנקה לו את הנזלת, גם אם אין ביננו כל קשר ביולוגי. 

והנה, עטלף אחד עם שפעת בווהאן, סין וכל הבעיות הבינאישיות שלי נפתרו! שמעו, זה גן עדן ברחובות עכשיו. כלומר, ברחובות הריקים של תל אביב. אנשים מצווים להתרחק ממני, שומרים את הרפש ומחשבותיהם הרפות למדיות החברתיות, היכן שניתן לבלוק בהנאה ולשאוב את המקלדת עם הדייסון. אינני נדרשת – למעשה להיפך! – לצאת מהבית ולהיפגש עם הזולת. ליצור קשרים, להתחמק מאפצ'י סורר של ילד מנוזל. אני אדון לעצמי, שמורה ועטופה בשלושה מטרים לפחות בכל כיוון, חופשייה לרסס באלכוג'ל הכל ועוד לקבל על חיזוקים חיובים מהסביבה. לא עוד אנשים שמסננים לעברי שאני אדם נוראי ושאסור לי להסתובב בחברה. להיפך, אני הגיבורה החדשה של העם. דוגמה ומופת לאיך צריך להתנהג ומהו הקוד החברתי הנכון לימים האלו. אני הנביאה בשער שראתה את הנולד. תנו לי עוד חודש-חודש וחצי כזה ועוד ישימו פסל שלי בכיכר דיזינגוף. מגודר בתיל עם עמדת מגבונים של סנו. מי ששרד את הקורונה יורשה להשאיר מנחות שלום (כלומר, גלונים של סנו ז'אוול, סגורים באריזה מקורית) ולהודות במה שאני יודעת כבר שנים: סוציומטיות היא החיים. 

מה אפשר להזמין מהבידוד בבית?

(שופרא מוסרת – נעליים כמובן! 20% הנחה על הקולקציה החדשה ו-50% על כל הסייל, משלוחים, החלפות והחזרות חינם ועד הבית.

כל הדגמים ממש כאן).

פוסטים שעשויים לעניין אותך

מצאו את
הסניף הקרוב
Store Locator is loading from Storemapper store locator software...