כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
"זה", הטחתי לוח שנה ענק מנייר על השולחן בפינת האוכל, "אוגוסט". הילדה הסתכלה עלי בבהלה. "וזה" סימנתי בעיגול אדום בוהק "היום שבו נגמרת לכן הקייטנה". אחותה התחילה לבכות. "ומפה" סימנתי קו ארוך-ארוך עד הראשון בספטמבר. "מפה אנחנו צריכות להחליט מי אנחנו. מה אנחנו כמשפחה ולאן פנינו הולכות. שאלות?". הילדות קמו מהכיסאות והלכו לראות את מפרץ ההרפתקאות. כן, שוב אוגוסט איתנו. חם, לח, כולנו בארץ. אין מקומות בחדרי הארחה בקיבוצים עד אחרי סוכות 2021. על צימרים אין בכלל מה לדבר. לא באתי לעולם כדי למשכן כליה על מנות לנוח על הסדינים המטונפים שלכם והמזגן המזייף. כל מה שנשאר לנו, הוא אחד את השני וכמה שקלים לקרטיבים מהמענק הממשלתי. היה איזה רגע שפינטזתי על יומיים בחיפה, וויקנד בירושלים. "בוא ניקח אותן למדבר, שינשמו קצת אוויר כוכבים", אבל הכל נגוז בשבעים אחוזי לחות. בשלב זה על אדם להשלים עם מה שהוא ובעיקר עם מה שהוא לא. ואני לא אדם שאוהב לצאת מאזור הנוחות שלי.
אזור הנוחות שלי, אם תהיתן, הוא עד עשרים דקות באוטו כולל מציאת חנייה. כן, אני יודעת, זה מונע ממני לפגוש מקומות קסומים כמו חדרה או נחל צין. אבל טוב לי פה, בביצה הקטנה שלי. כל פעם שאני מעיזה לטבול מחוצה לה, משהו נורא קורה. עכשיו עקרונות זה נחמד, אבל אוגוסט פחות. ובעוד הבעל ואני היינו יכולים (ועשינו זאת!) להישאר בין קירות הדירה המתקלפת חודשים, לחיות על אורז ושוקולד, הילדות דורשות קצת יותר גירויים והפעלות. התוכנית המקורית הייתה לתת להן להסתמם מול המסך עד שיגיע הזמן ללכת לגן, אבל אמא שלי רקדה על רגשות האשם שלי והתוכנית בוטלה. "כשאתן הייתן ילדות, כל יום עשינו משהו" היא פורטת בעדינות "מה זה להישאר בבית? לראות טלוויזיה? הם עכשיו היו חודשיים וחצי סגורים איתכם, איך את מתכוונת לייצר להן ככה זיכרונות? עם מואנה?". כל הרגשי הזה אגב, מועבר בוידאו ישיר דרך הוואטסאפ. האם היא תסכים לקחת חלק בקייטנה המשפחתית ולתת יד או ערב חופשי? הגזמת. הרי הקורונה מסתובבת בחוץ ורק מחכה לחטוף אותה לזרועותיה. "אבל תצאי איתן כן?" היא מסיימת איתי את השיחה "אל תשארו בבית"
וכך בלית ברירה, עם לוח שנה, מרקרים ואינטרנט פתוח, אני בונה לו"ז. מוזיאונים שעומדים בתו הסגול ומחזיקים במיזוג אימתני. חופי ים נקיים שכיף לסיים איתם את היום או להתחיל את הבוקר. ביקורים יומיים בספרייה העירונית. מסיבות בריכה אצל חברים עם חצר. כל מה שעונה על השילוש הקדוש זול-נגיש-תמונות לאינסטה, נכנס ללו"ז. הרי אם לא תייגת, לא היית. לאט-לאט אני מתחילה להנות מזה. מעמיסה חומרי יצירה במקס סטוק, מארגנת מסך לצפיית לילה על הגג. מזמינה חברים לפיקניק קיץ בפארק. תראו אותי. תראו את הילדות שלי, תעשו לייק באינסטה, בדיוק הכנו ביחד גלידה. בשלב זה אני השילוב המנצח של בתיה עוזיאל, מיכל דליות ועינת נתן. אני מסתובבת קבוע עם בגד ים בתיק, משקפת ומגבונים. אני סופר אמא, אני יכולה לאוגוסט, אני יכולה לקיץ. לא חייבים לצאת מהעיר כדי לשעשע אותן, הכל פה קרוב לבית. הנה ערב תקליטים וספרים בתדר, שיעור יוגה חינמי בנמל לילדים. הצגת פרינג' ניסיונית במגדלור. שיעור אקרובטיקה לניסיון בפארק הירקון!
"מה את עושה?" הבעל מוצא אותי בחדר שלהן, משחקת בבובות פליימוביל ומולי עיר שלמה מקרטונים של אמזון ושופרסל. "אנחנו בדיוק משחזרות משהו שראיתי בפינטרסט, למה?". אני מרימה את המבט. אני לבד בחדר, המזגן חובט בי בייאושו, הבעל מביט בי בחרדה. "מי זה אנחנו?" אני מסתכלת מסביב. וואלה, קצת לצבוע את הקרטון השלישי וזה ממש נראה כמו בתמונה. "רגע, אבל איפה הילדות?" אני שואלת אותו "בחוץ?". "איזה" הוא מפהק "הן כבר שעות מול מואנה בסלון. בואי, עכשיו תורך".
