כתבה: הילה רגב, איירה: יובל סלינגר
הבעל עומד בפסגת הר, אל תשאלו אותי איזה הר, לא רציתי להיות פה מלכתחילה, ונושם עמוק. "את לא מבינה" הוא צועק לי למטה "האוויר פה זה משהו אחר. כל כך צלול. והנוף". עוד נשימה "וואלה, היה שווה". אני נאלצת להאמין לו כי אני כמה עשרות מטרים מתחתיו, תקועה במסלול ("לעגלות! הליכה קלילה ללא מאמץ!" שיקר אתר הטיולים הקרוב). שתי הילדות עלי, מרוטות, עייפות, מזיעות. לזו התפרק הסנדל. לשנייה אין קליטה בסלולר והסרטון של נועה קירל מקרטע לה במקטעים. "אני אתחיל את הפק"ל קפה, טוב?" הקול שלו נישא מלמעלה, כמו אלוהים "ככה כשתגיעו, תוכלי להירגע עם משהו טעים". אני גונחת בייאוש. אין ספק, משהו השתבש מאד בדרך.
בימים האלו, כמו כולכן, לא הייתי אמורה להיות פה. הייתי אמורה לחייך לפקיד יווני שזוף, לתת לו להחתים את דרכוני החדש ולהמשיך משם ישר להסעה הממוזגת שתיקח אותי לריזורט הממוזג, אותו הזמנו אי שם בסוכות 2018, מתוך הפנמה שבשביל מחיר טוב שווה לחכות לחופשה שנתיים וחצי. כל רגע של משבר בהורות, כל התמוטטות עצבים בעבודה, רפרפתי לקיץ 2020 בגוגל קלנדר והסתכלתי שם על המילים היפות בעולם. "חופשה שנתית – יוון". המילים הללו היו חזקות יותר מכל נאום מוטיבציה שאפשר לעשות מול הראי, כי הן הדהדו תקווה. הן רשמו אופק. ידעתי שכמה שקשה עכשיו, בסוף תהיה תמורה. יהיו קוקטיילים על החוף, יהיו יינות לבנים עם קוביות קרח ליד הבריכה, יהיו פעילויות שגם לא כוללות אלכוהול ומים אבל למי אכפת. ובעיקר, אקבל את תו התקן הרשמי של משפחה בורגנית ממעמד הביניים בישראל: תמונת הברכיים שלי על רקע חוף תכול עם הכיתוב: "החופשה הכי טובה בעולם, רק אני והמשפחה"
ובכן, כפי שאתן יודעות. זה לא קרה. מילא שזה לא קרה לי, אני עוד מסוגלת להתמודד עם האכזבה, אני רגילה, אבל זה לא קרה לאף אחד מאיתנו. ישראל מתקיימת ביולי-אוגוסט רק בזכות ההיקש הבסיסי שלפחות עשרים אחוז ממנה, פחות או יותר, לא נמצאים בה. הם עושים מה שהם עושים כל הזמן: נופשים, משתזפים, רוכשים, הורסים מורשת תרבותית בת מאות אלפי שנים – רק מחוץ לגבולות ישראל. אין מספיק ים לכולנו ביחד. עכשיו מתברר שלא רק שכולנו צריכים להישאר ביחד בסחל'ה, גם אין ים. אין בריכות. אין בופה בארוחת בוקר במלונות. ניסיתי, כחלק מדימיון מודרך שהציעה הפסיכולוגית, לצלם את עצמי במרפסת עם הברכיים שזופות וכוס בירה ביד. "החופשה שלי" כתבתי בעצב. "רק אני והמשפחה". הוספתי סמיילי עצוב. שיהיה.
מהמקום החשוך הזה, אני דומעת מעל קופסא של עוגיות (ממילא אני לא אלבש בגד ים, אז מה הטעם) הגיע הבעל עם הצעה מרחיקת לכת. "בואי נצא לתור את הארץ" עטף אותי במילים משכנעות "ניקח את הילדות, אוהל, גזייה, מצפן, מזרונים, חמש ליטר מים לכל אחת, כילה, רדיאטור נייד וטאלבט – וניסע לחופשה בארץ". הייתי כל כך עצובה ומיואשת שאמרתי כן. משום מה שמעתי רק את ה"טאבלט וניסע לחופשה בארץ". הייתי בטוחה שהוא, בחושיו החדים, הצליח לסגור לנו איזה צימר מפנק בקיבוץ סודי, על גדת הירדן. רחוק מהציווליזציה המקומית ועם גישה לנטפליקס. אתן יכולות לתאר לעצמכן איך הרגשתי כשחנה בחניון מאובק אחרי שלוש שעות של נסיעה ו"אם אתן לא מפסיקות לריב, אבא עוצר עכשיו ליד עוספיה, למה אנחנו ליד עוספיה? ונותן לכן להסתדר לבד".
הוא יצא, התמתח, הרים חתיכת עפר, או צואה של גמל, לא סגורה על זה, מהרצפה. ריחרח ואמר "אח, הגענו לטבע". הילדות ואני הסתכלנו עליו בהלם. מילא היה ארומה להתנחם, אבל לא. רק צואת גמלים וגזלן סגור. "ועכשיו" הוא העמיס על עצמו ציוד של בית בינוני "מטפסים". "מטפסים לאן?" שאלתי אותו, אחת הילדות כבר מתדפקת בזעם על הדלתות הנעולות של הגזלן. "מטפסים לשם" הוא הצביע בכלליות על רכס הרים בלתי אפשרי. "בואו, באתר סימנו את זה כשביל נוח וקליל. שעה והיינו למעלה".
את ההמשך בוודאי שמעתן בחדשות. צוות של יחידה 669 פינה משפחה מעולפת מההר. הבעל והילדות במצב טוב. האישה לא הפסיקה לצעוק "איך עשית לי את זה? איך? מה הקשר טבע? הייתי אמורה להיות ביוון! קוקטיילים על החוף! לא דרדרים בתחתונים! מה עשיתי". בבית החולים, אחרי שתי אינפוזיות וקוקטייל מרגיע של משככי כאבים, דפדפתי בפיד. זוג ברכיים שזופות עם קוקטייל עלה בפרופיל של חברה טובה: "קיץ 2018 בקוסמוי, איזה כיף היה!".
אנחנו נשארים בארץ. איור: יובל סלינגר
